מלך גולה

יוסי בבליקי, עיתונאי ומבקר מוזיקה לשעבר, הקפיד במהלך כל הקריירה שלו להתחמק מעריכת ראיונות עיתונאיים, אבל את הראיון המיואש שערך באחר צהריים חורפי בתל אביב, עם מאיר אריאל, הוא לא ישכח לעולם
מלך גולה

בחורף 93 קיבלתי את הג'וב הראשון שלי ככותב, כשמגזין "העולם הזה" חיפש מישהו שיסקר מוסיקה ותרבות. דורון כהן שזכר את החיבורים המסוגננים שלי מהתיכון תיווך את העסקה, יעל דגן המקסימה הייתה העורכת הראשונה שלי, אבל מי שעמד מאחורי הקלעים וסידר לי את הג'וב בתנאים לא נורמליים אפילו לתקופה ההיא, שהייתה הרבה יותר נורמלית לכותבים, וזאת תוך חירות מלאה לכתוב מה שאני רוצה, כמה שאני חושב ואיך שאני מבין, לאורך שתיים עשרה שנים ושלושה עיתונים, היה אדם ברוך זכרו לברכה. בדרכו האצילית והמאופקת, מבטיח מעט ומקיים הרבה יותר, הוא דאג לי כאב והיה לי לפטרון בעולם תקשורת שהלך ונשחת, הלך ונשחק, עד דק, עד ימינו אנו. ימים שאותם היטיב להגדיר הוד בוביותו דילן כבר אז בשנות התשעים כ"ימי הביניים החדשים".

עוד יבוא היום ותגיע ההזדמנות הנאותה למלא עמוד אינטרנט וטור מיוחד בשבחו של אדם. לא פגשתי אדם טוב וראוי ממנו לשבח.

שתיים עשרה שנה בעיתונים כתבתי על הופעות ותופעות, נשלחתי לסקר פסטיבלים, לסכם מפעלות חיים ולחגוג כתבי עת חדשים. קיבלתי ווי איי פי חינמיים לכל ההופעות השוות. על שמחתי הנדהמת העיבה רק אכזבת העובדה שבאותה שנה ממש שבה הפכתי בה למבקר מוסיקה, חדלו חברות התקליטים לייצר וינילים. מילאתי כיסי ואת כל מדפי הבית בדיסקים וקלטות במאות ואלפים. אבל כל אחד היה פעם ילד. ואני גדלתי על תקליטים. דיסקים כחפץ לא עוררו בי שום חמדה. ובכל זאת זה כיף אדיר שרוב הדואר שלך מתפוצץ ממעטפות תפוחות במוסיקה חדשה, מוסיקה ישנה, המון המון מוסיקה. עוזי וייל כתב פעם שלהיות מבקר מוסיקה בשכר זה מקום אחד אחרי להיות מבקר של שטרות כסף של 200 שקל.

יש בזה משהו.

הראיון שלי עם מאיר

אחד הדברים מהם ניסיתי להימנע במהלך כל התקופה היה ראיונות. יש משהו ב"ראיון עומק עיתונאי" שתמיד עורר בי חשד, סוג של מגע מזדמן שמתחזה לאינטימיות. ברית כוזבת. אולי העובדה שעשיתי כל כך הרבה כאלה מהצד של המרואיין הפך אותי לכל כך אנטי לעניין. עשיתי פה ושם כתבות. דברים שעניינו אותי. אבל לבד משני מקרים נשמרתי בכל כוחותי מהפורמט של ראיון. שניים יצאו מן הכלל. הראשון – ראיון טלפוני עם אבי ביטר, היה כלא היה. את השני – אחר הצהריים ערב עם מאיר אריאל בחצר בירקון 70, לא אשכח לעולם.

זה היה בחורף 95. מאיר הוציא אז את רישומי פחם. חבר קנה לי אותו מייד עם צאתו. באותו שבוע, קיבלנו אשתי, אני ונועה הקטנה חופשת צ'ופר במלון על החוף של אשקלון. אמרתי ליפות: "תרדו לברכה, אני רק שומע את הדיסק הזה ומגיע". עד היום הזה אני לא יודע איך נראית שם הברכה.

הזמנתי ראיון. ישבנו בחצר. מתוחים איש איש מסיבותיו שלו. כמובן שהקלטתי את השיחה המאוד ארוכה. עד היום אני לא מעז לגעת בקלטות. מאיר אריאל של החורף ושל הערב ההוא היה מבריק, עמוק, עמוס לעייפה וחרוך כהוגן. על גבול השרוף. האלבום החדש שלא הוכר ולא נמכר. הרינונים מסביב על יותר מדי סמים ויותר מדי דת שמסובבים שמה את הראש. הפרנסה. אה הפרנסה. היא תמיד שם בצמתות החשובות בשביל לסבך את מה שמסובך גם ככה.

בעיקר הופתעתי למצוא את הגיבור הפרטי שלי מלך גולה. מאוכזב מרות מהעובדה המוזרה שהציבור הישראלי עדיין לא דוגל בו. שהגדודים לא מאחוריו. ושהמציאות (כמו שרק היא ואחותה החורגת פרנסה יודעות) טפחה שוב על פניו.

לא פשוט למצוא את הגיבור שלך ככה בחודש שבו הוא מוציא את יצירת המופת הנצחית שלו. צורם אפילו. אני זוכר שחשבתי לי: "כאילו מה, מה אכפת לך מכולם. נגעת בשמיים. אין יותר טוב מזה. הכתר שלך. תקשיב לאלבום שעשית. נבואה. יצירת מופת. מה אכפת לך".

בשבוע שעבר, 17 שנים לפטירתו, ראיתי בפעם הראשונה את "מסע הבחירות של מאיר אריאל". וזה שוב חזר אלי בבום. הבן אדם נולד להנהיג. ידע שהוא ראוי. כאב את ההחמצה. את הזרות. ולא ידע מה לעשות עם העובדה המצערת שיש דברים שאפילו שיר או רעיון גדול לא קובע.

מי הבוס?

מיקי שביב, חברו הטוב של מאיר אריאל, הבס שליווה את מיטב שיריו ויוצר אדיר בזכות עצמו, הגיע לבקר ב"מחסן" השבוע. דיברנו על האמן כמלך גולה. שאלתי אותו: "למי אתה מנגן? למי החשבון שלך? לנשמה שלך או לקהל?"

"קודם כל לנשמה שלי" הוא ענה.

"אני", נאנחתי בצער, "פעם מנגן לנשמה שלי ופעם לקהל. שני אדונים יש לי. וגם אדון אחד לפעמים זה יותר מדי".

הלכות נעלמות

אבל אולי עניין שני האדונים המתיש הזה הוא מחויב המציאות. בשיאה של פרשת פנחס משה רבנו מתבשר שעוד מעט נפרדים מהעולם הזה. מההנהגה, מהתלאה, מהחלום ומהחשבון. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה. ראה את הארץ המובטחת. עד כאן.

רש"י כותב שהסמיכות של הבשורה לפרשת בנות צלפחד והנחלה שמשה מצטווה להנחיל להן, נובעת מכך שמשה דימה שהנה הדבר שניתן לו להנחיל נחלה לחמש הנשים האמיצות אולי מהווה סימן לבאות ושהוא יזכה בכל זאת להיכנס לארץ המובטחת ולהנחיל אותה לעם כולו. מכאן נזקק האל לבשר לו שהדבר לא כך.

אבל נראה לי שהסמיכות הזו מרמזת גם על משהו נוסף. זו כבר הפעם השנייה שנעלמת הלכה ממשה. הפעם הראשונה הייתה בסוף הפרשה הקודמת, כשבנות מדין הזנו את העם אחרי האליל בעל פעור. זמרי בן סלוא, ראש בית אב לשבט שמעון, שאל את משה: אם זו אסורה לי מי התיר לך להתחתן עם מדינית?

והנה כאן, שוב בעניין יחסי גברים – נשים, אבל הפוך לגמרי, מגיעות בנות צלפחד ותובעות ירושה בנחלת אביהן שמת חסר בנים. מעשה חסר תקדים בעולם ההוא. גם כאן נעלמת הלכה ממשה שמביא את עניינן לקדוש ברוך הוא שפוסק לטובתן.

וזה משה, שעליו נאמר שלא כהתה עינו ולא נס ליחו. אז איך פתאום בזמן קצר שכזה נעלמות ממנו שתי הלכות שקיבל בסיני? ועד כדי כך שהוא מתבשר שהגיע הזמן לעזוב?

איש על העדה

ונראה שהתשובה נמצאת במה שמשה מבקש מהשם שיפקיד על העם במקומו מישהו שידע להבין את רוחו של העם, את רוחו הכללית ואת הרוח הפרטית של כל חלק ממנו.

יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה מבקש משה. רש"י מפרש: אלוהי הרוחות, כלומר האלוה שיודע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. שמבין ללב האנשים. הוא יבחר מישהו שידע להבין לליבם. מזה משתמע אולי שמשה יודע שהוא "פספס" שתי הלכות כי הוא כבר גבוה מדי. מחובר מדי. שמימי מדי. מכדי להנהיג. ולהוליך. ולפסוק הלכות. לא סנילי, להיפך, מואר. כל כך מואר שאין לו אלא אדון אחד, אדון כל העולמות. אבל מנהיג צריך שיהיו לו שני אדונים. הנצחי והחולף. המשפיע והמקבל. האור והכלי. האל המרומם והאדם והעם שאמורים לגלם אותו כאן ברחובות ובשווקים.

ואולי לכן גם השם מציין במפגיע שהסיבה שמשה ואהרן לא ממשיכים ונכנסים לארץ ישראל היא "כאשר מריתם את פי במי מריבה",  כלומר שברגע שמשה עמד מול צאן מרעיתו והטיח בו "שמעו נא המורים" (הממרים) – זה הפך להיות משה מול העם במקום משה בשם העם. הוא פשוט כבר היה גבוה מדי. לא רק הנשמה קובעת. גם הקהל הוא חלק מהמשוואה. אחרי הכל – כל הטוב הזה בשבילו.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. נפלא.
    תורה איז דה ביגסט סחוירה

    יעקב
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *