הכר את האחר

חברה נמדדת בהיכרותה עם האחר מכיוון שאותה היכרות היא תנועה לעבר עצמה, לעבר בירור של עמדותיה, לעבר ניסוח עולמה הפנימי. ביקור בסלובקיה הפגיש את יונתן ברג עם סקרנות מקומית שהפתיעה אותו, ואולי גם קצת גרמה לו לקנא
הכר את האחר

נדמה כי יש משפט יסוד בהוויה הישראלית שזקוק לעדכון חשוב. יש בוודאי כמה משפטים כאלה, אבל זה שאני מדבר עליו מיוחס ליגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל". כמה שהמשפט הזה נכון, הרי שיש צורך לנסח אותו מחדש: עם שאינו יודע את האחר שבתוכו, ההווה שלו דל ועתידו חד- ממדי ושברירי. האחר מגדיר אותנו, לא רק כפי שלוינס תפס את המושג החמקמק הזה, כאיום של הלא מוכר שמניע את התפתחות האדם, את החשיבה והתודעה, מתוך הבנה כי פענוח הלא מוכר הוא צעד הכרחי בכדי להתעורר למציאות, אלא יותר מזה: האחר הוא זה שמרחיב את גבולות עולמך, ובקיומו מגדיר למעשה את קיומך כרב- ממדי, מגוון, צבעוני. האחר פורץ את בדידותך, בדידות השפה והמקום והזמן.

כבר בבוקר הראשון בסלובקיה, בבירה ברטיסלאבה, עמד מולי במלוא הדרו האופי הסלובקי. חיפשתי את קברו של החת"ם סופר, הרב משה סופר שהגיע מפרנקפורט אשר בגרמניה לברטיסלאבה, אז נקראה העיר פרשבורג והייתה ממוקמת בגבולות הונגריה, ושם סיים את חייו. התבלבלתי בדרך והתחלתי לשאול מקומיים, אמרתי רק צמד מילים ומיד הבחור הצעיר מיהר להשלים אותי " חת"ם סופר" אמר במבטא כבד, " אתה מחפש את הקבר שלו?" והדריך אותי אליו. בגלל המרחק הרב שאלתי בדרך עוד כמה צעירים, כולם מהרו להשלים את שמו של החת"ם סופר. התופעה הזו ריתקה אותי אז החלתי לבדוק אותה, אולי מדובר בכמה צעירים סקרניים? במקרה סטטיסטי? התחלתי לשאול רבים מהצועדים על הטיילת היפה שלגדות נהר הדנובה, כולם, ללא יוצא מן הכלל הכירו את שמו, כמה מהם הוסיפו פרטים על חייו, כולם, צעירים וזקנים, נשים וגברים, חזרו על שמו.

במתחם הקבר כבר פגשתי את שיאה של אותה סקרנות דרך מתנדב מקומי שעובד בשמירה בכניסה למתחם. למתחם הקבר יש סיפור די מדהים- בית הקברות היהודי כולו הועבר משם בהוראת השלטונות, אבל קברי הרבנים החשובים ניצלו, והמתחם, ששרד תהפוכות שלטון, שינויי תוואי כביש, הזנחה ועזובה, עומד היום, מוגן ויציב, במימון של נדיבים יהודיים. אותו מתנדב המטיר עליי ידיעות ביהדות, בהלכה ובתולדות יהדות ברטיסלאבה, וסיפר על על עברה המפואר והווה הדל יותר שלה. הוא התווכח אתי בלהט יהודי לגמרי על הפרשנות המקלה שאני נותן להלכה, והרצה בפניי בלהט על ההכרח לשמר את גבולות ההלכה באדיקות.

טוב, אני חושב, אולי כל זה היה רק המקרה של הבירה הסלובקית, עיר קטנה ונינוחה, ללא הדחיפות והפראות שמאפיינות ערי בירה וכרכים הומים? אולי בחלקי המדינה האחרים אמצא את אותה בורות ביחס לאחר שאתה פוגש שוב ושוב בשיטוטים? ובכן, הגעתי ללובוצ'ה, עיירה מימיי-הביניים, בעלת קתדרלה מרשימה ונוף נהדר של קצה הרי הטטרה. בעיירה הזו פגשתי חבר, משורר סלובקי בשם פטר אותו פגשתי בשיטוטים מוקדמים באירופה. הוא הזמין אותי לבקר אותו ואני שמחתי על ההזמנה לראות את העיירה ואת המשוררים המקיפים את בית ההוצאה שהוא הקים. ובכן, כמה מפתיע היה שבשיחה עם חבריו, בערב שאחרי גשם קל, סביב שולחן בבית קפה הייתי תחת מטר של שאלות עומק ביהדות, שאלות שלא חדלו לאורך כול הערב, אחד מן המשוררים קרא את ספרו של יוסף בן מתתיהו וביקש להבין את התפיסה העומדת מאחרי בקשת רבי יוחנן בן זכאי ליבנה וחכמיה. אחרים ביקשו להבין את מערכת היחסים בתוך החברה הישראלית, את מנהג התפילין, את התפתחות ארון הספרים היהודי ועוד. כמה וכמה שעות, אל תוך הלילה ניסיתי בידיעותיי הלא שלמות כלל לצייר עבורם את מראה פני היהדות.

המפגש הזה היה הוכחה נוספת, נחרצת, לגרעין הטמון באופי הסלובקי, הסקרנות כלפי האחר הייתה סקרנות כלפי העולם, כלומר, בסופו של דבר, כלפי עצמם. חברה נמדדת בהיכרותה עם האחר מכיוון שאותה היכרות היא תנועה לעבר עצמך, לעבר בירור של חייך שלך. והנה, בפעם הראשונה אולי, בוודאי מזה זמן רב, הופך הטור הזה, שהוא, ביסודו, אישי לגמרי, קרוע מהקשר של זמן, מסע בודד של אדם אחד על פני תעלומת תבל, לאקטואלי. הנה לרגע , מהמרחק, אני נפגש עם סערת מחמוד דרוויש ושירתו. אבל אני מתייחס לכך, רק כי זו הפעולה ההפוכה למה שפגשתי בסלובקיה. אני אישית הקדשתי שיר למחמוד דרוויש, ונדמה לי כי הוא המשורר שאליו הקדישו משוררי ישראל הצעירים יותר יצירות מכול משורר אחר בן זמננו. אני וחבריי, ביניהם נמנים אליעז כהן ואלמוג בהר למשל, עשינו זאת כדי להתקרב אליו, ואז לעצמנו, למקום בו אנו חיים, לזמן, לחיבור בין המקום לזמן.

מול מי ננסח את עולמנו הפנימי והחיצוני? מול האוויר הזוהר והריק של תפיסת "עם סגולה" כאלמנט בלתי משתנה, שאינו הוראה למצוינות מוסרית אלא מן הכרעה סתמית של האל, שאינה דרישה כי אם ליטוף אגו נצחי? מול העולם הווירטואלי של חדשות השעה שמונה? מול הצדק המוחלט שלנו שפורץ שוב ושוב מול כול איום? דבר מכול אלו לא ילמד אותנו דבר על עצמנו אלא רק יעמיק את הנהון הראש המרוצה מעצמו, הנלהב מניקיון המצפון ומניף את דגל התמימות.

אנחנו צריכים לדעת, ולא רק במובן המטאפורי, היכן קברו של דרוויש (ברמאללה, אגב), היכן חי, כיצד חי, בנינו, כחלק מאיתנו, אם נרצה זאת ואם לאו. עלינו להתקיף בשאלות את האחר שמולנו, הפליט, הפלסטיני, הנוצרי, המוסלמי, הבודהיסט, ההינדואיסט, החילוני, הדתי, המתנחל, המזרחי, האשכנזי, האישה, הגבר, העירוני, הכפרי. עלינו לקרוא ואז לשבת בשעת ערב סביב לשולחן ולשאול אותו, כפי ששאלו אותי בלובוצ'ה המקסימה מי אני ומהיכן אני בא וכיצד חיי נראים כדי להרחיב את המציאות, להדגיש את צבעיה, להתקרב אל הקיום במובן העמוק, הרחב, הנכון ביותר. להכיר את האחר.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. אינני יודע מה להרגיש מקריאת המאמר. משועשע או מזועזע. צעירים לא יהודים בסלובקיה יודעים על החתם סופר ומתעניינים ביהדות, והמסקנה של יונתן ברג שאנחנו צריכים להתעניין במוחמד דרוויש?
    אולי כדאי לנו לבדוק אם ידיעותיהם של הצעירים שלנו מגיעות לידיעות הצעירים הסלובקים על החתם סופר ועל ארון הספרים היהודי?
    יונתן ברג הוא דתי לשעבר, ולכן ידע – באופן לא שלם – לענות לסקרנים הסלובקים. מה היה עונה להם צעיר ישראלי רגיל, חילוני? יש להניח שהם היו צריכים ללמד אותו…
    בואו נכיר את החתם סופר תחילה. אחר כך מוחמד דרוויש.

    שלמה
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *