הריק שבגדול והעוצמה שבקטן

חד פעמי מול פס יצור, פשטות מול פאר, יצירה אישית מול מוצר גנרי. יונתן ברג עבר מבודפשט, בירת הונגריה המרשימה והמשעממת לעיירת האמנים הקטנה, סנטאנדרה, וראה כי טוב
הריק שבגדול והעוצמה שבקטן

אולי יהיו כמה קוראים (מהספורים שישנם ממילא) שירצו לזרוק עלי אבנים לאחר המשפט הבא, אבל אודה ולא אבוש, בודפשט היא עיר משעממת. היא יפה, בכך אין ספק, האימפריה נתנה בה סימנים שהפכו אותה לכבדה ומלאת עיטורים, בזיליקת סנט סטפן מרשימה (וזאת למרות ידו של סטפן, מלך הונגריה, ששוכבת לה בקפלה, אשר נוכחותה שם מגוחכת כמו כל הערצה של אברי גוף, במקום להתעמק במסר העולה מהחיים עצמם), הטירה יפיפייה, מצודת הדייגים בגבעת המצודה מקנה לעיר נופך אגדתי, האי מארגיט מלא בפעילות ספורטיבית וחיי פנאי, האוכל לא רע, ובכל זאת, משעמם וחסר אופי במידה רבה. היא מצויה במירוץ גלוי ומעט מביך לעמידה בתנאים של בירות אירופה המערבית. הרשתות, רמת החיים, הדיוק, הניקיון: כל אותה סטריליות ויעילות שאין טוב מהם לדכא לגמרי את הארוס, את המתפרץ, את החלקי, את הצרוד, את המתקלף. כל מה שגדוש באופי. התפקוד היעיל, חסר הפגמים הזה, מפחיד אותי. הוא מנטרל את ממד ההפתעה, את המאמץ, הופך את הטיול לנוח מדי. נוחות שהיא פעולת אלחוש, הדממה של הסקרנות והערנות.

העניין התחיל להתעורר כשנסעתי לעיירה הקטנה והמקסימה סנטאנדרה, עיירת אומנים יוצאת דופן בעידון שלה היושבת על נהר הדנובה, מרחק של חצי שעה נסיעה מבודפשט ברכבת. מיד שהגעתי השתחררה אותה עקרות רגשית שחשתי בבודפשט. זה שלא שהעיירה הזאת אינה מוקד תיירותי, היא בהחלט כן, ולא שהיא מגובבת ומלוכלכת, כלל וכלל לא, אך היה יום גשם והרחובות היו נטושים, והמקום הקטן שהיא אינו יכול ואינו רוצה להפוך לשכפול ולשעתוק, כמו בתי הקפה בודדים, בוטיקיים, שלעולם לא יהיו חלק מרשת. החד פעמי הוא תמיד יצירה בודדת, אישית, בעוד שהגדול מחפש תמיד את הדרך להתייעל, לחסוך, לצמוח, הוא מנקה ממנו את כל מה שמפריע, כל מה שמיותר. ואני, אני מבקש בדיוק את מה שמיותר.

הפער בין הגדול והקטן מגיע למיצוי והדגשה בבתי תפילה, במבני דת. כן, שוב אני שב לעסוק בבתי כנסת, כנסיות ואלוהים, כמה צפוי וחסר תרופה. מה שמרתק אותי יותר מכל דבר אחר היא הצורה שבה אנו מעניקים משמעות לחיינו, והדת, בעיניי, היא הניסיון המפואר ביותר להעניק משמעות. כאן, ביחס לבתי התפילה, הפער בין הגדול לקטן הגיע לשיאו. הבזיליקה העצומה המירה את עצמה בכנסייה סרבית אורתודוקסית קטנה, בה במקום החלל העצום וחסר הריח של הבזיליקה הבהבו נרות וריח הקטורת פרץ מהקירות המפויחים, כך גם בכנסייה הקתולית הקטנה, בה ישבו בדממה כמה מאנשי העיירה, אחדים מהם בכו, מחווה קתולית בסיסית, זאת בניגוד לתנועה הבלתי נפסקת של תיירים לבזיליקה, ממהרים לצלם ולנוע הלאה.

אבל הפער בין בתי הכנסת היה אפילו גדול יותר, בוודאי עבורי, שבתי כנסת מרעידים את עולמי הפנימי יותר מכנסיות. בית הכנסת הגדול בבודפשט הוא, ובכן, צר לי, כנסייה. העוגב, ההדר המוגזם, העדר הבמה, ההשפעה ברורה ודרמתית מדי. חלל בית הכנסת איבד בעיניי את מהותו. אבל גם בית הכנסת של חב"ד המצוי בקרבת בית הכנסת הגדול ובו התפללתי בשבת הוא מקום סטרילי מדי, חסר ייחוד, גנרי. על חב"ד ארחיב בשבוע הבא, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלהם בחוץ לארץ.

בית הכנסת בסנטאנדרה הוא ככול הנראה בית הכנסת הקטן ביותר בעולם, לפחות בחלקי העולם שאני ביקרתי בהם. מדובר, למעשה, באתר הנצחה ליהודי העיירה, שהייתה מלאה באמנים מרכזיים בשדה האמנות ההונגרי ממוצא יהודי. רובם, כמעט כולם למעשה, נספו באושוויץ. בית הכנסת הוא מעשה בודד של בן משפחה ששרד את השואה והקדיש את בית המשפחה להנצחת יהודי המקום. כמה אופי, כמה נוכחות, כמה כוח יש בקירות הצרים, בפרוכת הזעירה, בספסלים הקטנים, בתמונות אנשי הקהילה, במסמכים הספורים, בבימה שבקושי אפשר לעמוד בה. למרות הצפיפות הרי שהתפילה שם קלה יותר, בהירה יותר, כמו החלל הקטן מאלץ את היושב במרומים לדחוק את גופו אל החלל הזעיר, להיות קרוב מחמת הדוחק וצמוד מחמת הכאב. בחצר בית הכנסת ישנו אתר הנצחה זעיר, וגם הוא, כדרך הקטן, מפעיל את אותו כור צער תמידי שמצוי בתוכנו ושמו השואה הרבה יותר מאשר אתרי ההנצחה הכבדים בחומר ומקום.

הקטן הוא המקום שבו האדם הבודד אומר דבר מה, הגדול הוא המקום שבו מושתק האדם הבודד, ובמקומו מדברים העם, הלאום, השלטון, ההמון. הקטן הוא גיבוב, נאסף במשך שנים, הולך ונבנה שנה על גבי שנה. הגדול הוא המקום שאינו משתנה, שאינו יכול להשתנות מפאת ההשקעה, הסדר, הצורך בשגרה, במוכר, בכל מה שאינו מעורר אימה, פקפוק או בלבול. הקטן הוא מה שמבקש ממך להיות נוכח, לתרום, להיות שותף, לעצב את המקום כי הוא מקום של בודדים, כלומר שלך. הגדול הוא המקום שמבקש ממך לא לגעת, לא להזיז, לחלוף בהכרת תודה ובהתפעלות מול מה שכבר קיים, שעוצב וסודר, נחנך והודגש, נצבע וסומן. הגדול אינו רוצה השתתפות, הוא רוצה הערצה, התפעלות. הקטן מבקש שתשנה אותו, שתהפוך אותו לבן הזמן, לעדכני, לזה שיש בו הווה ועבר בערבוביה. הגדול מבקש את העבר, את העבר המפואר שהיה לנו, שאמור היה להיות לנו, שיהיה לנו, שעוד רגע ישוב אלינו.

הקטן, כמו העיירה הקטנה סנטאנדרה, ביקש ממני ללכת לאיבוד. בודפשט ביקשה ממני להיצמד לסימוני הרכבת התחתית, הטראם, האוטובוס, הרבעים, האתרים, השבילים, הגשרים. בלי ללכת לאיבוד אי אפשר למצוא דבר, כמו למשל את עצמך משקיף על הנהר העצום מבעד לבית הרוס, כשמאחוריך קול תינוק העולה מחלון בית, מולך כנסייה, וגשם הולך ויורד על פניך והמים ממשיכים ונושאים את שמות המשפחה של יהודי סנטאנדרה. המים הגדולים נושאים עמם את היהודים שהוטבעו בהם, את תעלומת הקיום, את חוסר הפשר שהוא הפשר עצמו. המים שעל פניך, מי הנהר הגדולים והמים מעינך מתאחדים לרגע אחד שבו אתה רק בהווה, הווה קטן הממדים של אדם אחד בלב עיירה קטנה מול נהר לעת ערב. סיבת המסע ומטרתו, וסיבת החיים ומטרתם: להיות שרוי בלא ידוע ואחד אתו.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *