תסתכל לי בעיניים

אני מעדיף שלא. על גבול האוטיזם ממש. כלומר בוודאי שאין דבר יותר מרגש, פתוח ועמוק מצלילה אל תוך עיניו הפקוחות של מישהו שאתה אוהב. אין יותר אינטימי מזה. דווקא בגלל זה, כשעיניים נפגשות, יש לי כמעט תמיד תחושה של פלישה, על גבול המינית והאלימה, אל רשות הפרט של האחר. אני לא יודע איך להסביר את זה, מלבד חברות מאוד מאוד מסוגרות וקיצוניות לא נהוג להצניע את העיניים בדרך שמצניעים את הגוף. טוב שכך. ועדיין, העיניים אינטימיות יותר.

בשבוע שעבר

הצטלמתי בווידאו קליפ לשיר חדש של הכותבת המופלאה נורית זרחי. העבודה שלי באותו הבוקר היתה לשבת לפרקי זמן ארוכים על כסא מול משוררת הילדים הנערצת עלי. שוחחנו לא מעט לפני ואחרי. אבל לשבת מול בן אדם ולשתוק חמש דקות… כמה אינפורמציה עוברת, מעבר לזמן ולמקום, מעבר לאנשים שאנחנו. מעצם העניין של להביט האחד בשני ולשתוק יחד. העיניים שלי אמרו: "זה בסך הכל משחק. אני לא באתי לקחת שום דבר. אני מודע לסיטואציה המביכה". אחר כך הגיעה גם שתיקת המחשבות וחשבה שלהביט בעיניים של הזולת זה להביט בנצח מביט בך.

בערב

היה חם וישבנו בחוץ צמודים למאוורר במימדים של קרנף בוגר. חבר שלי, מהחכמים ביותר, אמר: "יש משהו מאוד מתעתע בעיניים. אתה חושב שאתה שומע את המחשבות והרגשות של הבן אדם מולך, אבל בעצם את שלך אתה מדבר. זה מאוד פתאטי להקשיב לעיניים. תקשיב למה שמדברים ותן לשתיקה את הנוכחות שלה".

בקיצור, אל תפרש שתיקות ואל תדברר מבטים.

"לא מדברר כלום", עניתי, "רק בוא נסכים שהעיניים הם סוג של נקודת מוצא. נקודת מוצא דינמית שמספרת בתוך הזמן את מה שמעבר לזמן".

"מספרת שיש מעבר לך. מה יש ומה זה אומר, זה כבר הפירוש שלך".

במוזיאון המדע בלונדון

או שמא בפראג, יש שולחן ועליו מחיצה. אתה מכניס או העיניים לשני חריצים במחיצה ורואה את העיניים של האיש שיושב מולך. רק את העיניים. מובדלות כשלעצמן. זה היה מצחיק. זה היה מבהיל. וחשבתי על מה שנאמר במקורות שהאדם יראה לעיניים והשם יראה ללבב. שזה לא שהעיניים משקרות והלב אומר אמת, אלא שמה שניתן לראות בעיניים, זה את המקום השלם שממנו האדם הגיע, את המסע שהוא עבר והחריטות שהמסע חרץ בו ואפילו את הנקודה שהוא מתמודד בה כרגע. אבל את הרצון שלו, את מה שיש לו בלב, את התכונה העתידית של האדם, זה כבר אינטימיות של האדם והבורא שגם העיניים לא יודעות לגלות.

גם רבותינו לא התלהבו לנעוץ עיניים בזולת וראו בזה מידה של שחץ וגאווה. האדם הענו אמור להשפיל את עיניו ולהקשיב למה שהזולת מדבר. כלומר יראה ללבב ולא לעיניים. תן לבן אדם להציג את עצמו. לגלות את ליבו. אל תסגור אותו במה שאתה רואה. לא צריך מצלמה בשביל להקפיא מציאות. גם מבטים יודעים לעשות את זה מצויין.

במובן הזה להקשיב לזולת זה לראות אותו באמת דרך העיניים שלו.

מהמסע לנקודת המוצא

פרשת מסעי נפתחת בסקירה של 42 התחנות שבהן עברו בני ישראל, מרעמסס ויציאת מצרים, דרך הנדודים במדבר, הקפת דרומה ומזרחה של ארץ כנען ועד לעמדת הזינוק הנוכחית שלהם ארצה בערבות מואב מול ירדן יריחו.

רש"י מביא שני מדרשים בשביל להסביר בשביל מה צריך את כל רשומון המסע הזה כאן. השני שבהם, מדרש תנחומא, ממשיל למלך שלקח את הבן החולה שלו לרופא מומחה בעיר רחוקה, ובדרך חזרה הביתה הוא אומר לבן שלו: "זוכר חמודי איך פה הרגשת רע? זוכר מתוק שלי איך כאן כאב לך הראש?". לומר שגם הכאב ראש הוא נוסטלגיה ופתח אינסופי לאינפורמציה אם היתה שם אינטימיות ואהבה.

ובאמת אם יצא לכם לדבר עם אנשים בגילאים מבוגרים כשהדימנציה אוכלת בהם, עדיין יש תחנות ומאורעות מסוימים שחיים בתוכם הרבה יותר מהמציאות הנוכחית, וכנראה שאותם רגעים של קירבה או אמת או דיוק אוצרים בתוכם סוג של אינפורמציה שהיא מעבר לטריוויה. בירור אינסופי. מעיין שנובע מעבר לזמן ולמקום.

מרתקת במיוחד ההבחנה בין מוצא למסע בפסוק ב: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. כלומר משה כותב ממוצא למסע. התנועה שלו היא מנקודת המוצא, מהעומק שממנו מגיעים הדברים, מהרצון הבראשיתי – לסיפור הדברים והשתלשלותם. אנחנו לומדים ממסע למוצא. אנחנו בתוך השתלשלות הדברים. ועושים את הדרך ההפוכה מהמשל ומסיפור המעשה (המציאות) לעומק הכוונה שהולידה אותם.

בסופו של דבר בכל מצב שמרגישים שהמסע תקוע והדרך סתומה ושאין מוצא, העצה הטובה ביותר היא לעשות את כל הדרך חזרה לנקודת המוצא: איך כל זה התחיל? מה רצינו? על מה הסכמנו? או במילותיו של חברי האהוב המנוח גבריאל בלחסן זכרו לברכה: למה התכנסנו?

וגם בשביל זה לומדים תורה.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר