בשביל להרוויח צריך להפסיד. המשפט הזה נכון לא רק לעולם העסקי אלא גם לכלכלה הפנימית שלנו. מיד כשהרכבת הגיע לנובי סאד בסרביה, כשהיא מסיימת את המסע מבודפשט, חשתי התרחבות של כלי הדם. הנקבוביות התעוררו, ריח האבק והעזובה הקיפו את האוטובוסים הישנים, עשב פרץ מבין המדרכות השבורות, הכנסיות האורתודוקסיות שיש בהם תמיד תחושה קדומה יותר, משתפכת יותר, מתמסרת, גורלית, כל אלו הסירו ממני את הקהות הנינוחה של תנועה במדינות כמו צ'כיה והונגריה, מדינות שיש בהם תחושה של תצוגת אופנה ארכיטקטונית, וכמו מסלול אופנה, יש בהם ריקות ושלמות שמונעים את החיבור האישי. נכון שברגע שהרכבת עברה את הגבול לסרביה היא האטה בשלושים קמ"ש והדרך התארכה, אבל מי אמר שמטרת המסע היא להגיע?
נובי סאד הנהדרת היא העיר השנייה בגודלה בסרביה. היא יושבת על נהר הדנובה ונחשבת לעיר מרכזית בחיי התרבות הסרבית, עיר של סטודנטים, אמנים ויוצרים. רחובות העיר מלאים בערב במבלים שמכריזים את מה שהבלקן כולו מכריז, ואולי את מה שכל ארצות החום מבקשות להציב קדימה: המפגש האנושי, הקצב וההנאה, זאת תוך כדי, אל תוך ואחרי העמל והצרות, שאינם חסרות בחלק הזה של העולם. כל הצעירים שפגשתי דיברו בכאב רב על המצב הכלכלי, אחוז האבטלה הגבוה, המשכורות הנמוכות, העתיד המטושטש.
עליתי במדרגות לטירה המשקיפה על העיר והנהר. שעת ערב מוקדמת וסביבי התרחשו הסיפורים האנושיים הבלתי מנוצחים, ההם שחוזרים על עצמם בכל שפה: חבורת בנות מאופרות בכבדות שרבבו שפתיים מול מכשיר סלולארי, קבוצה אחרת של צעירים צילמו פרסומת למשקה קל, גבר לבוש היטב צחק ללא קול מוקף בצמד נשים יפות, משפחה צעירה חגגה את עצמה בריצה מסביב לתינוק החדש, אישה מבוגרת השקיפה על הנהר, אולי מתגעגעת למי שכבר לא ישוב, זוגות מחזיקי ידיים ישבו על חומת האבן. התיישבתי גם אני, מקשיב למוזיקה, קורא את שיריהם של זך, עמיחי, שדה, רביקוביץ, מילוש או לואיז גליק. מרים את הראש מדי פעם בכדי ללוות את השמש הגוססת באיטיות לעבר הנהר והעיר ואז זה קרה.
אני בטוח שרבים מכם מכירים את הרגע היקר, המתוק והשביר הזה. משהו הולך וגואה בך. אין לזה הסבר, אין לזה הכנה, זה מגיח משום מקום, עובר אותך ומותיר אותך מרוקן וקל. העולם, המופע הבלתי מוסבר, המסובך, הכוחני, פורץ את קווי ההגנה שלך, את חומת האלחוש המורכבת מסדר הדברים, התוכניות והשיחות, הכל מתמוסס בכדי שאותו גל יותיר אותך מאוהב בדבר הזה כולו, בדרך שלא תאמן בה כל זה ממשיך לנוע, נטול סדר ובכול זאת חסר פגם. אני מנסה למצוא מילים לאותו רגע ומתקשה, השפה מתפוררת שם, אינה חשובה ולא מועילה. אין מילים, יש רק את אותו רעד מהיר, אבדן אחיזה, ואחריו התפעמות, הכרת תודה, רצון לגעת בדברים כולם. תחושת שלמות.
בבוקר למחרת נפגשתי עם סטודנט מקומי שמעריץ את הספרים של עמוס עוז, ביקרתי בתערוכה על משבר הפליטים, תערוכה אחרת על ההתפתחות האתנית של האזור, וחזרתי בשעת ערב לטירה. רגע אחר כך, הכל חזר על עצמו- המוזיקה, השירה, השקיעה, אותה התפרצות שבעבורה אני נוסע, אותם דקות מעטות בהם נדמה שיש טעם, יותר מזה, יש יופי בלתי מנוצח אשר בכוחו להביס את הטבע הפגום שלנו.
יומיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בבלגרד, עיר הבירה הסרבית. בלגרד היא עיר קשה, תזזיתית, שמזכירה מאוד את תל אביב. מצד אחד רצון עז לנורמאליות, שמשום מה מתבטאת בחיי בילויי סוערים, בהפגנה של עושר ויכולת כלכלית, בסגידה לנעורים, ומול כל אלו עבר עמוס באלימות ומכות אגרוף, הווה שברירי, מוטל בספק, ומעין הכרה פנימית כי האלימות היא טבע הדברים ואין טעם לבקש באמת אוויר נטול מתח. תל אביב אולי נינוחה מעט יותר, כי רגליה נוגעות בים, אבל יש בה את אותה תערובת בין אלימות לארוס. גם מבחינה חיצונית יש דמיון מסוים, חלקים מוזנחים ומטופחים בערבוביה חסרת סדר. שם, בערב חסר ייחוד, ברחוב סתמי ומגובב, אשר נמצא ממש מול הפארק בו ישנים מאות פליטים מסוריה ומדינות אחרות על דשא צהוב, ההפסד שלצד הרווח הגיח בעצמה. חרדה מילאה אותי בלבה סמיכה, קור זחל ועטף את האיברים הפנימיים, אותה תבוסה חסרת הסבר מילאה את הנדודים, השיטוט הבלתי נפסק, התנועה קדימה, כל מה שאתמול זרח באור יקרות נראה לפתע חסר טעם ומסוכן. אותו קור נע במהירות בגוף, אינו מותיר מקום פנוי.
ופתאום אני חושב, אולי אותם ערבי הקסם מול אורות הגשר על נהר הדנובה, כשסירות חוצות את המים ושוברות את אור החשמל והמדרכה השבורה, הגרפיטי, העזובה, מבטם העייף של הפליטים, כל אלו הם רק צדדים שונים של אותו הדבר בדיוק? הופעה כפולת פנים שמבקשת דבר אחד- פגיעות?
לפגיעות יש יחסי ציבור גרועים, היא נתפסת אצלנו כחולשה. בחברה מיליטריסטית שחיה בתודעה של איום מתמיד חולשה היא לא רק מגונה, היא מסוכנת. אבל הפגיעות היא המתנה היקרה ביותר שניתנת לאדם, זו שמונעת מאיתנו להירדם. אותה פגיעות, כלומר רגישות, כלומר פתיחות, מאפשרת לך לפרוץ אל הרגע, אל ההווה, עירום מבגדי העבר והעתיד, עירום מהמילים והשיחות, עירום מהתוכניות המפורטות איך להשיג וכמה שיותר מהר. ההווה מופיע כפי שהוא, נטול סדר, נטול רציפות, נוכח רק בגבולות עצמו, עמוק ומסתורי יותר מכפי שאי פעם נוכל להכיל, נמלט במיומנות מכול הסבר מקיף- דתי, פילוסופי, סוציולוגי, ביולוגי.
במובן הזה, אותה ערות מופיעה במלוכלך ובנשגב, ברגעים בהם היופי מקיף אותך וברגעים בהם אתה בדרום שבתוך הדרום, בקצה, מול הלכלוך. הגמול, אם רק היינו מצליחים שלא לחמוד את רגעי ההתעלות ולהימלט מרגעי החרדה, הוא אותו גמול: העדר הגנה, תנועה אל תוך העולם ולא מולו. מה זוכרים מהמסע? עם מה חוזרים הביתה? עם הרגעים הללו, הרגעים בהם התרחקת רק כדי להתקרב. אותו מעבר לבלקן שתיארתי בראשית הדברים, אותו מעבר קשור קשר ישיר לפגיעות, לפגיעות של הערב בטירה ולזו של הרחוב הצדדי. פחות נוח בבלקן, פחות נוח בחום, בצעקות, אבל קרוב יותר למה שבתוך מה שנראה לעין.
