פודגוריצה, בירת מונטנגרו, הזכירה לי בבהירות את חסד המקומות הקטנים, המדינות הזעירות, שדלילות התושבים מאפשרת להן לחמוק, לעתים, מן התנועה האלימה והקדחתנית של מדינות לעבר ניצחונות כלכליים וחברתיים. לא בדקתי, חוטא להרגלי הקבוע, את נתוני המדינה, את ההיסטוריה והווה שלה, ועל כן הופתעתי בהתחלה מעיר הבירה הקטנה, חסרת האופי במידה רבה, ובוודאי כזו שנעדרת מגאוות המונומנטים של ערי בירה. התשובה הגיע כשראיתי את מספר התושבים במדינה, מעט יותר מחצי מיליון, נתון שהפך את מרכז העיר, מרכז המדינה, למראה המתאים לעיר פריפריה בישראל: כיכר מרכזית קטנה, אליה, לאחר גסיסת החום הגדול יצאו משפחות, ילדים קנו בלונים ורצו הלוך ושוב מידיי ההורים, מעט מאחוריהם עמדו הצעירים ושוחחו האחד עם השני בהמולה התזזיתית של החיזור. בפארק המצוי בקרבת הכיכר, פארק קטן, עמדו עשרות בני נוער, הם הגבירו את קולם כדרך גיל ההתבגרות, רדפו אחד אחרי השני בתנועה של גילוי המיניות, חגגו אל תוך הלילה את חופשת הקיץ. רק מולם נזכרתי שמדובר בחופש, כי רק שם חזרתי לרגע למראה של שכונה, רחוב: הממדים שהם עדות על חיי היום-יום.

אבל באותה מידה שהיה בכך אינטימיות ונועם, היה בכך שעמום, לכן המשכתי לעבר רצועת החוף האדריאטית. מונטנגרו היא אולי מדינה קטנה, אבל הנופים שלה מרהיבים. רצועת ההרים בצפון, האגמים והנחלים, ורצועת החוף הנהדרת. אני, בדרכי המשונה, נמשך פחות למראות בראשית מפלחי לב ויותר למראות הפנים האנושיות, ההיסטוריה, הסיפורים, לכן יצאתי מסע בעקבות אחד מן האירועים המרתקים בתולדותינו: שבתאי צבי.

שבתאי צבי היה משיח שקר שנולד ב1626. סיפורו הוא, בכמוסה מרוכזת, סיפור התשוקה האנושית הבלתי מובסת לגאולה, לשינוי מוחלט, לזינוק מסתמיות השעות הנוקבות בצליל קהה לעבר האור הבהיר והחם של ימי השלום ונוכחותו המוחלטת של האל. שבתאי צבי החל לעסוק בקבלה, תורת הסוד שהיא חרב פיפיות. כמו כל תורה מיסטית, יש בה צד מתוק מדבש, הנותן ללומד עונג של מפגש בין הפיזי לנפשי במובן העז ביותר, אולם יש בה גם צד פרוע ומסוכן, בו מסתחרר הלומד מאותם מונחים חובקי-כל. תחושת הנגיעה בעליונים וקרבה אל השמש, כולנו יודעים מאיקרוס, סופה עגום. שבתאי צבי החל להתנבא ואסף סביבו כמות מועטת של חסידים אולם אירועים שונים, כמו פגישה בארץ ישראל עם מתנבא אחר בשם נתן העזתי שעודד והפיץ את שמו, ובעיקר, וזו הנקודה החשובה, בעקבות הייאוש שהלך ופשה בעם אחר פרעות ת"ח-ת"ט, הוא הצליח לסחוף את העם כולו. כן, לעתים הסיפור הזה מטושטש באמצעים מאמצעים שונים, אבל החוקרים מסכימים כי שמו של שבתאי צבי, קולו המכריז על גאולה קרובה, מנהגיו שהחריבו את עולם המצוות כבשו את העם שכמה לגאולה והצלה.

סופו של הסיפור, כדרך התפרצויות נטולות התפתחות אטית, הבונה לה בסיסים איתנים בארץ בטרם היא מבקשת את המעבר, היה הסתבכות עם השלטונות העות'מאניים. הסולטן לא התמוגג מנחת כששבתאי צבי הכריז שהוא צריך להחליפו, בתום התלאות הללו אולץ שבתאי צבי להתאסלם בכדי לשמור על חייו, הוא עשה זאת והתנועה שצמחה איתו התרסקה בקול חלול ברחבי העולם היהודי, אם כי עד המאות ה17 וה18 השבתאות עוד פעמה, ועד היום ישנה כת הדונמה בטורקיה, שהנם, ככל הנראה, צאצאי השבתאים, ואף יש שצרפו את אתאטורק הגדול, אביה של הרפובליקה הטורקית לכת זו.

ההיסטוריה נגמרת ברגע שהצעדים שלך מתחילים. הגעתי לאולצ'ין, עיירת גבול על גבול מונטנגרו-אלבניה, בה, על פי רוב הדעות עשה שבתאי צבי את שנותיו האחרונות כלוא במגדל מעל הים, ובו מצוי קברו (אם כי יש עוד צמד מקומות באלבניה המוזכרים כמקום קבורתו). אולצ'ין היא אלבנית יותר ממונטנגרית, עיר חוף קטנה בה קולו של המואזין עובר ונוגע בעורם הגלוי של מאות מתרחצים בים. בקצה השמאלי של רצועת החוף מצויים מועדוני צעירים רועשים. התפאורה שם זהה לתפאורה בכל אתר כזה: רעש נורא הבוקע מרמקולים ומביס כול אפשרות להתקיימותה של השפה, ועם מות השפה הוא מאפשר רק לגוף להיות נוכח. אותו הגוף, מעורטל, רוקד, פתייני, ממלא את הבריכה והכיסאות ורצועת החוף. כמה אחרת נראה המחזה הזה מראש המגדל שהוא כעת מוזיאון. שם, בחדר גבוהה מוטבע על קיר אחד מגן דוד, ועל הקיר הנגדי צורת המיחראב המוסלמית. אלו הסימנים המנוגדים של שבתאי צבי שהיה כלוא בחדר, לא יהודי, לא מוסלמי, או גם וגם.

יצאתי לעבר מקום הקבר. כמה אנשים שפגשתי בדרך הזהירו אותי כי המשפחה ששומרת על הקבר היא משונה, ככל הנראה מצאצאי מאמיני שבתאי צבי, ואינה מאפשרת לאיש להיכנס. אבל למזלי, ולמרבה אסוננו, הכסף מביס בקלות את האדיקות. המשפחה שגרה שם השכירה לתקופת הקיץ את הבית למשפחה אלבנית בכדי למקסם את רווחי התיירות. הנה לכם הקיום האנושי במלואו: נאבקים על דבר בכול כוחנו, מעברים אותו מדור לדור, ואזי נוטשים במהירות עם בוא הגמול המידי, הממשי, המפתה כל-כך. עמדתי מול הקבר המוסלמי, העטוי בטורבן כדרך קברי חכמי האסלאם, הבטתי בקבר וחשבתי על חוש המידה, על המעבר המהיר, החטוף, ממסע רוחני לאבדן שליטה.

כן, אני בצד של אנשי החיפוש אחרי המגדל והקבר ולא אחרי חוף הים והנשים החשופות. כן, המסעות שלנו הם מסעות שבהם הנוף הוא רק תפאורה לצעידה פנימה, באותו שביל שלעולם אין לו קצה או סיום. כן, מה שאנחנו מבקשים הוא שהעולם- על אין ספור המופעים שלו- יעיר אותנו, את אותו עולם מסתורי ובלתי מוסבר של הנפש המהבהבת על קירות המערה, אבל דווקא אלו העוזבים את החוף והמוזיקה לעבר פנים העיירה המלוכלכת בכדי למצוא קבר של אדם שלא שמר על אותו איזון, שנסחף ובדרכו שיבר וניתץ כול מה שיכל באורח החיים היהודי, דווקא אלו צריכים להישמר פי כמה, כי כול העת אורבת להם הפראות והמגלומניה, כי אלו שאינן מוכנים לשבת מול השמש על חופי העולם, כדרך חופשות האדם האוכל ושובע, טמונה להם סכנת הגורל של שהות במגדל מעל הים, סגורים ומנועים מן העולם. ומגדלים רבים יש, ולהם שמות שונים.

ועוד שיר לסיום, כי במקרה ספר השירה החדש שלי יראה אור בקרוב בהוצאת "קשב לשירה", ספר המוקדש כולו לציוויליזציה היהודית. בספר ישנו גם שיר על שבתאי צבי, ועל ההתמודדות עם התנפצות תקוות הגאולה, והנה אני חורג ממנהגי ומערבב שמחה בשמחה, גם טור וגם שיר.

שבתאי צבי

הָרָצוֹן לַחֲרֹג, לְהוֹפִיעַ כֻּלְּךָ מֵעֵבֶר.

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלָיו קָם, מְטֹרָף מֵחֹסֶר מַגָּע

פָּצוּעַ וּבוֹדֵד, יוֹרֵד לְעֵבֶר הַקָּהָל,

מְבַקֵּשׁ לְהוֹפִיעַ, כְּלוֹמַר לְהָסִיר אֶת שְׁמוֹ הַפְּרָטִי,

לִהְיוֹת שְׁמוּעָה. מַדּוּעַ צָעֲדוּ אַחֲרָיו וְהֶעֱבִירוּ מִיָּד לְיָד

אֶת הַכְּתָב הַצָּפוּף שֶׁל נָתָן הָעַזָּתִי? הָעֹנִי אוֹ הַפְּרָעוֹת,

וְאוּלַי הַתְּשׁוּקָה לְמוֹפָע אֶחָד בִּלְתִּי נִתָּן לְהַכְחָשָׁה,

הִתְמַסְּרוּת שֶׁאֵינָהּ בִּשְׁלִיטָתֵנוּ, הוֹכָחָה נֶחֱרֶצֶת לַנֶּאֱמָנוּת

הָאֲרֻכָּה שֶׁלָּנוּ: מַמְשִׁיכִים לִצְעֹד לְעֵבֶר מָקוֹם

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִרְאֶה. הָרֶוַח הַדַּק בֵּין שִׁגָּעוֹן לִגְדֻלָּה:

הֶהָמוֹן שֶׁצָּבָא עָלָיו כְּשֶׁיָּרַד מֵהַסְּפִינָה, מַמְתִּין לָאוֹר

שֶׁלֹּא הִגִּיעַ, לַבִּטָּחוֹן , מוּבָס עַל יְדֵי דְּמוּתוֹ הַתַּאַוְתָנִית,

חֲגִיגוֹת שֶׁאֵינָן כְּפִי כֹּחֵנוּ: שֵׁבֶט מְבֹהָל, מְסֻגָּף,

שֶׁאֵינוֹ מוּכָן לְהַאֲמִין לַגּוּף וְלָעֹנֶג. אֲנִי חוֹשֵׁב עַל אוֹתָם יָמִים –

שִׁטָּפוֹן מָהִיר, מִלְמוּל נִרְגָּשׁ מֵחָצֵר לְחָצֵר, אוֹחֲזִים יָדַיִם

וּמְסַפְּרִים עַל אֶרֶץ רְחוֹקָה, עַל נֶשֶׁר,

חוֹזְרִים עַל שְׁמוֹ בְּטֶרֶם תַּרְדֵּמָה. אֲנִי חוֹשֵׁב עַל הַיָּמִים

לְאַחַר שֶׁהֶחֱלִיף אֶת שְׁמוֹ הַפְּרָטִי, מְסָרֵב לַשְּׁמוּעָה, מַפְנֶה עֹרֶף,

וַדַּאי לֹא חָדְלוּ מִיָּד לְהִתְמַסֵּר, וַדַּאי הָיוּ אֵלּוּ

חֳדָשִׁים שֶׁל גְּסִיסָה אִטִּית, שָׁבִים

לְגַלּוֹת: מַחֲלִיפִים מַטְבְּעוֹת, חוֹמְקִים מִמַּבְּטֵי הַמְּקוֹמִיִּים,

גּוֹרְפִים אֶת הָרְחוֹב, אֶת הָרְחָבָה שֶׁלִּפְנֵי הַחֲנוּת, גּוֹרְפִים גַּם לְאַחַר

שֶׁהַכֹּל נָקִי, גּוֹרְפִים כְּפִי שֶׁאֲנַחְנוּ גּוֹרְפִים

בִּכְדֵי לַהֲפֹךְ לִתְנוּעָה, נְקִיִּים מֵהִתְרַגְּשׁוּת. כַּמָּה פְּעָמִים

אַחַר-כָּךְ הוֹפִיעוּ נְבִיאִים, כַּמָּה פְּעָמִים לִפְנֵי כֵן, כַּמָּה פְּעָמִים

צוֹעֲקִים אֵלֵינוּ, מְבַקְשִׁים שֶׁנִּתְקָרֵב אֶל הַגִּבְעָה בִּכְדֵי לְהַבִּיט

בַּנִּסִּים? אֵינֶנּוּ מַאֲמִינִים, יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהַאֲמִין.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר