מוכרחים להיות שמח

פרשת ראה מלאה בציוויים על שמחת חג, שמחה שמוציאה אותנו מעצמנו וממקדת אותנו בזולת. כדאי לאמץ את מוסר ההשכל הזה לעצמנו – אבל זה לא אומר שכדאי להטיף אותו לאנשים עם דיכאון אמיתי. ועם סיום החופש הגדול: מהי הורות, ואילו שיעורים קיבלו מאיתנו הילדים בחופש? סיון רהב מאיר על פרשת ראה

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

בשיעור נעסוק בשלושה דברים – שמחה, פשטות, והורות.

  1. על השמחה

וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

כִּי אִם-לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ–אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל, מִשְׁלַח יָדֶךָ.

וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ, נַפְשֶׁךָ; וְאָכַלְתָּ שָּׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ, אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

הַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ, לֹא תַעַזְבֶנּוּ:  כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה, עִמָּךְ.

וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ, וְשָׂבֵעוּ–לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ–בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם

וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ:  אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  טו שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה:  כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ.

  1. למה להיות שמחים בכלל?

בואו ננסה להבין את המושג הזה ששמו שמחת יום טוב.

למה עלינו להיות שמחים? לפי הרב שמשון רפאל הירש: "עיקר שמחתם הוא בכך שכל אשר לכם הוא ברכת ה', וה' רוצה בכם. תחושה זו של רצות ה' בנו היא השמחה הטהורה בחיינו ובקיומנו".

התחושה שרוצים בנו נכונה גם ביחסי הורים ילדים וגם בזוגיות. אהבה, קשר ושייכות נותנים לנו כנפיים.

וזה מה שיש לספר החינוך לומר על השמחה בחג:

"לפי שהאדם מטבעו צריך לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וציוונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו… וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדי. ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי".

כלומר מי שלא מחפש לעקוץ, לקטרג, ויתבונן בדברי, יבין.

  1. אל תייעצו לאדם עם דיכאון 'פשוט לשמוח'

הרמב"ם (הלכות יום טוב): "כיצד? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין. וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו"

בעבר כתבתי פוסט שמסביר שהתרופה לדכאון (שלפי ארגון הבריאות העולמי נמצא בדרך להפוך להיות למחלה הנפוצה ביותר), היא שמחה כמו שהיא מופיעה בפרשת ראה, שנובעת מנטישת המרחב הפרטי אל מצב בו באדם מעניק לסביבה, עוזר לאחרים, משמח אותם, יושב איתם ומתוך כך חש שמחה.

כתגובה לפוסט הזה קבלתי מייל ממישהו שבחרתי לתת לו את השם רון:

ברצינות? פשוט להיות שמח?! פשוט להיות בחברת אנשים?! את לא מבינה איזה השלכות הרסניות יש למי ששרוי עכשיו בדיכאון וקורא את המילים שלך. נגעת בעולם ענק של סבל ששרויים בו נערים ונערות, מבוגרים ומבוגרות — והכל למען פוסט על מה, על שמחה?! אין כל קשר בין עצב ודיכאון. להיות בחברת אנשים לא עוזר כהוא זה לאדם בדיכאון. המסר הסמוי שעולה מהפוסט שלך הוא שמה קרה, רק תהיה עם אנשים והכל יהיה בסדר. מזלי שלא קראתי את הפוסט הזה שלך לפני כמה שנים, כשהייתי בדיכאון קליני, כי טוב הוא בטוח לא היה עושה לי. זה היה מפעיל אצלי תגובה של אשמה — כאילו דיכאון זה משהו שאפשר לשלוט בו. "מה יש לך, פשוט תלך תהיה עם אנשים". כל הכבוד סיוון, הצטרפת לקבוצה מפוקפקת של אנשים שמסרבים להביט בכנות בחוויותיהם של אנשים דיכאוניים.

ראיתי בפרופיל הפייסבוק שלו שמדובר בבחור פעיל, מרשים ושמח. מפתיע. הגבתי לו –

שלום רון. מצטערת לקרוא. לוקחת לתשומת לבי. מה היית מנסח אחרת ומה שגוי במסר, ומה כן להגיד כשאני מדברת בשיעור שלי על נקודת השמחה?

קיבלתי טקסט מרתק של יותר משמונה מאות מילה, ברשותו מקריאה פה, קיצרתי וערכתי:

"הדבר הראשון שצריך להסביר על דיכאון זה שאי אפשר באמת להסביר איך זה מרגיש. אתם בטיפשותכם אומרים לאדם מדוכא "תצא מזה", "אל תישאר לבד", "תסתכל על חצי הכוס המלאה". מתעלמים מהכאב העצום, מההרגשה הזו שמסביב ללב שלך נבנו חומות בטון בגובה של גורד שחקים – אי אפשר להעביר את התחושה הזו במילים. להיות בדכאון זה להיות בטוח שאף אחד לא אוהב אותך. אתה בטוח שאין לך שום דבר שבו אתה תורם לעולם. אתה בטוח שאתה קטן. אתה מרגיש שכל נשימה שלך בעולם הזה יותר כואבת מהקודמת. אתה מסתכל על אנשים קמים, הולכים, עובדים, מדברים – ולא מבין איך הם לעזאזל עושים את זה. לפעמים היו רגעים ששתקתי בהם כל כך חזק, שלא הבנתי איך אף אחד לא שומע.

אחד הרגעים הכי קשים שלי בכל השנים האחרונות היה כשחבר ביקר אותי באשפוז ואמר לי "יאללה, אחי, שים חיוך". האמירה האומללה הזו של אותו חבר לא נבעה מרוע, אלא מחוסר הבנה בסיסי שלא מבדיל בין עצבות ובין דכאון. האמירה שלו העבירה לי את המסר שאני הבעיה. שניתן לנצח את המשבר הזה בקלות. הפרשה מדברת על שמחה ואופטימיות, ואני בעד זה לחלוטין, אבל תיזהרו מלעשות "העתק הדבק" של העצות האלה למי שמתמודד עם דיכאון. אתם רק תעשו יותר רע.

אבל יש לי בקשה אחת. תכבדו. תנו כבוד לכאב של אדם אחר. אל תמעיטו בכאב הזה. סביר להניח שאותו אדם מתמודד עם יותר ממה שנשמתכם אי פעם תישא. תיזהרו מקריאה פשוטה מדי של הפרשה, של החיים, של החברים שלכם. שמחה? יש אנשים שזהו האתגר הכי גדול בחייהם. תגידו תודה שאתם לא צריכים להתמודד עם מה שהם מתמודדים, ולכו להציע להם את הכתף שלכם. אל תחכו שהם יבואו אליכם, בואו אליהם, תתעניינו, אבל חשוב, כמה  חשוב – תתאפקו מלתת עצות, פשוט תהיו שם. תנכחו ברגעים הנוראיים האלה. תנו להם לשים עליכם את הראש. תשלחו ידיים לעבר אלו הנואשים כבר מלקרוא לעזרה.

הסיפור האישי שלי הוא סיפור עם סוף שמח. כיום אני קם כל בוקר לעולם שאני מרגיש חלק ממנו, שאני מאמין בתיקונו, שאני רוצה את מה שיש לו להציע לי. זה לא קרה בבת אחת. בטח ובטח שזה לא קרה בזכות איזה עצה קיקיונית של חבר שלא מבין בגרוש. זה קרה בתהליך ארוך, בזכות הכוחות הפנימיים שלי, ובזכות זה שבנקודות קריטיות, היו לי אנשים שהזכירו לי את הכוחות האלה. תהיו מהאנשים האלה".

וואו. זה גם מה שכתבתי לו, בחמש בבוקר נראה לי – וואו. לא להיות שטחיים מדיי, שמחה באורך מאה מילים של פוסט זה נחמד, אבל צריך להיות רגישים ועמוקים יותר.

לוקחת את העצה שלו לעוד תחומים – העצה היא לא למהר לתת עצות, גם בהורות, גם בזוגיות. לפעמים פשוט צריך לדעת להקשיב.

  1. הורות והקשר שלנו עם אלוקים

אנחנו ממשיכים – הבטחנו שמחה והורות.

אני מדברת על הורות כי בעצם בעצם – שנת הלימודים לא מתחילה עכשיו. היא מסתיימת. החופש הגדול הוא זמן הלימוד הכי גדול ומשפיע ומשמעותי, הזמן שבו הילדים לומדים איך החיים האמיתיים נראים – איך ההורים שלהם מדברים, עובדים, נוהגים, מתנהגים בפארק או במלון, ואיך כל העולם הזה שמחוץ לבית הספר מתנהל. רגע לפני שאנחנו "מפקידים" אותם שוב בידי מורים ומורות (תודה!) צריך לזכור שהקשר הכי משמעותי בחיים הוא כנראה הקשר הזה – של אבא ואימא עם ילדיהם. חברים יבואו, חברים ילכו. אבל המשפחה תמיד תלווה אותך.

זה קשר כה חזק ועוצמתי ובסיסי, שפרשת השבוע ("ראה") משתמשת בו היום כדימוי לקשר בינינו לבין אלוקים: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" נאמר הבוקר בפרשה. כלומר, גם אם נוצר נתק, גם אם התרחקנו, התבלבלנו, שכחנו מה היעד שלנו – אנחנו תמיד נשארים בנים.

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם"

בני האלוקים בכל מחיר או לא? יש על כך דיון:

"בנים אתם לה' אלוקיכם – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרואים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קוראים בנים, דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרואים בנים"

('בנים סכלים המה' ואומר (דברים לב) 'בנים לא אמון בם', ואומר (ישעיהו א) 'זרע מרעים בנים משחיתים' ואומר (הושע ב) 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי'"  הגמרא מבררת שריבוי הפסוקים שמביא ר"מ ממנו סיוע לדבריו מראה שבכל מצב גם בהדרדרות החמורה ביותר אנחנו קרואים "בנים")

שורה תחתונה: לא משנה כמה העם התרחק התבלבל שכח את ייעודו ונראה מנותק לחלוטין – בנים: "יְתֵרָה חִבָּתָם לְפָנֶיךָ אֲדוֹנֵי הָאֲדֹנִים, בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ קְרוּאִים לְךָ בָּנִים."

  1. לקראת אלול

וקצת אקדים את אלול, אבל רק כי היום בצהריים שמעתי את הרב יעקב אדלשטיין (רב רמת השרון) אומר:

"עִבְדוּ אֶת ה' בְשִמְחָּה": בימים אלו של חודש אלול יש יותר קרבת אלקים, זה הדבר הכי משמח.

וגם – אלה ימים של קשר, של תלות, כתינוק בחיק אמו, ככתוב בתהלים קל"א: "אִם לֹא שִוִּיתִי וְדוֹמַמְתִי נַפְשִי כְגָּמֻל עֲלֵי אִמּוֹ ".

בלי לתכנן מראש יצא שהכנתי שיעור על שני הנושאים שהרב אדלשטיין שם בראש לקראת ראש חודש אלול – השמחה והקשר שלנו עם אלוקים כבנים, והקשר שלנו עם ההורים כבנים, והקשר שלנו עם הילדים כהורים שלהם.


כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

אפשרות אחת: הצטרפו לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.

אפשרות שנייה: הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו.
ההצטרפות לקבוצות מצריכה שני שלבים פשוטים:
1. הוסיפו את המספר של ליבא 058-70-75-455 לרשימת אנשי הקשר במכשיר שלכם.
2. לאחר שהוספתם את המספר, אנא שלחו הודעת וואטסאפ (לא סמס) למספר הנ"ל, וכתבו "הצטרפות".
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *