הגעתי לסקופיה, בירת מקדוניה, לאחר נסיעה קשה במיוחד. לקחתי אוטובוס מבר, עיירת חוף במונטנגרו, אולם לא בדקתי את המסלול והתברר כי האוטובוס עובר דרך קוסבו, ולקוסובו צריך ויזה, ולי אין ויזה. הנהג אמר לי שהוא חושב יורידו אותי, ואאלץ לחזור חזרה ולקחת אוטובוס אחר של עוד כמה שעות ארוכות, אבל החלטתי לקחת את הסיכון. הייתי במתח, והדרך הייתה כולה טמונה באותה אווירת חרדה, וידעתי, בתוך תוכי, כי השעות הללו, העטופות במתח, כשאצבעותיי נוקשות על ברכיי וגופי קפוץ, יעלו ויצופו כשאחשוב על המסע הזה. הפרדוקס הגדול עמד מולי, השעות המרות שלנו נחרטות במדורים העמוקים, בעוד כל אותן נסיעות מרווחות ברכבת ובאוטובוס, עם מיזוג וספר ומוזיקה, כל אלו יתנדפו ללא חותם. אולי, חשבתי בעוד הדרך עוברת באלבניה ופונה לעבר גבול אלבניה-קוסבו, זו הסיבה לאותה צעידה חסרת הסבר לעבר המלוכלך והקודר, לעבר הקרבות והאלימות, האם כל אותה מהומה אנושית חרוכה היא רצון לזכור, לחרוט את השעות על העור, לאצור את הזמן, גם אם מתוך אש וצעקה?
לא בדקו אותנו כלל בגבול. גופי הרפה, הדרך התארכה אל תוך הלילה, אבל הגוף הרפוי כבר נטה לשינה, ואותן שעות קודחות של תפילה שקטה ומתח התפוגגו. סקופיה הופיעה לפנות בוקר, עיר שמרכזה שולף אותך לפתע ממראות הבלקן עמוס הקמטים, ומחליף את השבור במבנים קלאסיים מעוררי התפעלות. בבוקר למחרת יצאתי לחקור את העיר. ביקרתי במוזיאון לזכר יהודי מקדוניה, שהוא בעצם מוזיאון המבקש להזכיר את תרבות היהדות הספרדית ושפת הלדינו, להם, לצערי, אין שגרירים רבים בתוך הוויכוח והקיטוב החג סביבנו. באותה יהדות לדינו, יש אולי את הדבק לחבר באותו קיטוב מעמיק, כי יש בה איחוד בין יהדות המערב והמזרח. עליתי למוזיאון לאמנות מודרנית שם מציגה התערוכה "דת חדשה" של האמן האנגלי דמיאן הירסט שמדגימה, שוב, כמה עולם האומנות כיום הוא מניפולטיבי, כמעט קריקטורה, על גבול הילדותי. אם הירסט הוא אחד הכוכבים של עולם האמנות העכשווי, אין זה כי אם בשל העובדה שמיומנות, השראה, התפרצות והתגלות, הושלכו בעבור הערכים של העולם הכלכלי: בהירות, מוצר מוגדר, חיקוי ושיכפול. הירסט הוא כמו ארומה, אתה יודע מה תקבל, ואתה יודע שזה יהיה גנרי וגרוע. לאחר היום הארוך הזה הגעתי אל קו הגבול שחוצה את סקופיה.
כן, בתוך העיר יש גבול, לא נראה כמובן, שעובר בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין החלק המוסלמי-אלבני לזה הנוצרי- מקדוני. הגבול הוא גבול תרבותי, אבל הוא נוכח. ביום הראשון שהגעתי אליו ראיתי את השפע שמצוי בתנועה המהירה בין התרבויות. היה זה ביום שישי, המסגדים התמלאו, המואזין קרא בקול, בסמטאות נשמע רחש הבריות שישבו ושתו תה טורקי בכוסות זכוכית ושיחקו שש-בש. האופי המקומר, הערבסקי של התרבות האסלאמית אפף את השעות באותה נינוחות פשוטת רגליים, הייתה זו תחושה רחבה ופתוחה שאולי קשורה למדבר. מיד אחר כך, במרחק של עשר דקות הליכה מצאתי את עצמי בלב החלק הנוצרי, בביתה של אימא תרזה, אותה נזירה ידועה ילידת סקופיה שמצאה את דרכה לכלכותה בהודו, הקימה שם בית מחסה לטיפול בעניי הודו, וסופה שקיבלה פרס נובל לשלום. לאחר מותה עברה קנוניזציה על ידיי הוותיקן. הנה, האופי הנוצרי-קתולי עמד מולי: ההתמסרות, העזרה לסובל, הדבקות.
יום לאחר מכן, כשאל השיטוט חברו גם שיחות עם בני המקום, גם בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה, אותה רב- תרבותיות החלה מתפוררת, ובמקומה קיבלתי חשדנות. אחד מעובדי המלון המליץ שלא לצאת לטיול לאגם קרוב כי הדרך עוברת בעיירות מוסלמיות, מוכר בחנות הבקלוות בעיר העתיקה סיפר על זיופים בבחירות וכיצד מקדונים שגרים מחוץ למדינה זוכים להצביע כדי לשמר את הרוב בבחירות. המתח המיר את השפע בדלות, את המוזיקה והקרבה בחשדנות וצרימה. חלקי העיר הביטו זה בזה מתוך חרכים, מתוך עיניים מצומצמות. המעבר בין הימים היה נוקב, וגילה לי את עולמו השקרי, לעתים, של הטייל. למראית עין, בעודך משוטט נטול פניות ברחובות המקום אתה מטיל עליו צבעים בהירים, מוקסם מהשונה, מהלא מוכר, מהחדש, נרגש אחרי ריחות וצלילים, אבל פעמים רבות כל זה קורס כשאתה מוצא פתח אל המקום עצמו. זה יכול להיות אדם, זה יכול להיות טקסט, אך לפתע אתה מגלה את השכבות שמתחת לנגלה, את המתחים והכאבים. כך היה בסקופיה, שנראתה ביום אחד כממלכה של דיאלוג ולמחרת כמרחב חשדני.
אני עושה באחת את הדרך כולה ממקדוניה, מסקופיה, לרחובות תל אביב וירושלים, לתערובת הישראלית שגם בה שפע גדול ומתח גדול לא פחות. אנו זקוקים לעיניים חדשות. כל אותם נוסעים גדולים בתולדות העולם, הספרים שהם כתבו היו בדיוק זה, עדות על המקום. גם אנחנו זקוקים לעיניים שיבואו ויראו אותנו לרגע, עוד לפני שלחשנו וצעקנו להם את דעתנו ואת אשמת האחר ואת העוול שנעשה ואת ההיסטוריה שכל הזמן נושכת את הרגל. אנחנו זקוקים לאותו שיטוט שבטרם הסחורות נערמות על העגלה והיא חורקת ומתקשה לנוע.
לכן, יותר משאר הסיבות, כואבת גלותה של ירושלים מראש רשימת היעדים של התיירות העולמית. כן, יש פה תיירות, אבל היא מצומצמת ובוודאי שאין פה מספיק מאותו טיפוס שאני מדבר בו, אותו נווד משוטט, שרואה את המקום לעומק. קראתי לאחרונה את ספר השירים "קדיש" של אלן גינצברג, אותו תרגם נתן זך. השירים על ישראל שם, על אותו לילה בכנרת, על ירושלים, הם אותם עיניים שגם אנחנו וגם סקופיה זקוקה להן, כדי לראות את השפע לפני החשדנות. הנה כמה מילים של גינצברג, על נוף הכנרת, כמה יפה: "להביט בירח בצבע התפוז מפציע מעל סוריה, הבטחה עלומה- לצפות אצל ים הגליל- לילה מכוכב כוכבי אוריון, ברק, קולות כושיים, מחלת בירגר, כוס תה בלימון- לחוש את ידי השמאלית על סנטרי המגולח- כל שעליך לעשות הוא לשאת את הכאב המטפיזי של הגסיסה".
