זהו, תחנה אחרונה למסע הזה. אתונה וביקורים קצרים באיים שמסביב. סיום של מסע הוא תמיד אזור רגיש, חשוף מאוד. כל אותה המולה שהותרת מאחור, חשבונות, ספרים, מערכות יחסים, השאלות הבוערת של מגורים ופרנסה, כל אותה קקופוניה מתקרבת אל הדלת, וההמולה כבר חודרת אל הימים והלילות. השבועות הארוכים בדרך, ההתמסרות ללא ידוע הולכים ומתפזרים, ממירים את עצמם בקונקרטי, במונחים הרזים של חיי השגרה. למזלי, את הימים האחרונים הללו, שהם לא קלים, ובוודאי היו עוד יותר לא קלים הפעם, עם השיבה לעולם מפורק מכפי שיצאתי, עולם של אחרי פרידה וללא בית, עשיתי באתונה, עיר שיודעת ללמד שיעור חשוב בתורת האדם והזמן, והמנוגד, אגב, לשיעורים אותם מלמדים האיים אליהם ניתן להגיע דרכה. ובין השיעורים הללו נמתחים חיינו.
אי אפשר לדבר על אתונה בלי לדבר על האקרופוליס, הגבעה שעליה שוכנות הריסות התרבות העצומה שצמחה באזור. אין עוד עיר בעולם, לפחות עיר שאני ראיתי, בה כל מרכז הכובד נע לעבר העתיק שבה, ויש בכך, לצד איזו תחושה עגומה של הרס ושכחה גם חוויה הפוכה של עומק וזמן. אותה גבעה החליפה ידיים שוב ושוב, כמו יוון כולה אבל הצליחה לשמור, חלקית, על המקדש המרכזי בה, הפרתנון, מקדש יווני שהוקדש לאלה אתנה, הפטרון של העיר, לאחר הניצחון על הפרסים. לאחר שצעדתי כמה שעות מסביב לפרתנון, למקדש אתנה, לתיאטרון דיוניסוס ולאחר ביקור במוזיאון הצמוד אליהם, ראיתי, בבהירות, את העובדה כי מה שנותר אחרי כל המהומה שקרויה חיים, אחרי המלחמות הצודקות תמיד להשגת המשאבים הנחשקים, הבתים, הערים, מה שנותר הוא הניסיון הנואש לחוש ביטחון דרך הענקת פשר.
האקרופוליס היא גבעה שכולה מוקדשת לניסיון הזה, עתיק כאנושות, בלתי מנוצח כמוה. הרצון להגן על עצמנו באמצעות סדר שיסביר את הכאוטיות שאנחנו מרגישים. מקום אליו אנחנו יכולים להגיע ולהפקיר את עצמנו בידי הכוחות המצויים מחוצה לנו, כוחות שחורגים משלטון הבשר. הבהירות הזו נחה גם על החיים שהמתינו לי, על כל אותה גבעה של מעשים וחובות. בסופו של דבר מה שנותר הם ההריסות, כלומר הניסיון שלנו להעניק פשר לחיינו, לחוש ביטחון. המעשים הגדולים עמדו מולי ובערו מחשיבות, מה הטעם בכל אותו מרוץ העכברים ממנו לא נותר דבר? מה הטעם בחתימה על כל מסמכי הנוכחות שלנו? הלוואות ומשכנתה, חוזים, רווח והפסד, מאזן הוצאות. כל האבק שמתפזר סביבנו כל העת, מסתיר את השעות וסופו להיעלם במהירות, מותיר, אולי, רק את האקרופוליס שהותרנו עומד, הרוס, אבל עדיין כבד מהרצון למשמעות, לביטחון שבנתינת פשר למציאות, הסבר כולל לחיים, מדרגה שתאפשר לנו להתרומם ולראות מעל האבק.
בימים הבאים נסעתי לכמה איים בקרבת אתונה. להידרה, לאגינה ופארוס. המונומנטלי המיר את עצמו בחיי השעה. הטברנות על המים, השולחנות והכיסאות לבנים, נגן בוזוקי נשען על קיר המסעדה, מנגן קצת ואז שותה אוזו, חוזר לנגן, עוצר לכמה דקות ומביט על השמש היורדת. קולות הצחוק מהחוף, משפחה נכנסת ביחד למים, הילדים מתיזים מים על ההורים. המעבורת פולטת אנשים שמגיעים מאתונה, עשן העיר עוד מקיף אותם. אחרים, שכוכי גב, שבים אל היבשה. השעות עוברות במתינות, אין שום חיפוש אחר פשר, אין מוקד אחד אליו הולך הכל. להפך, אין ספור סמטאות עולות בגבעה ואז יורדות לעבר המים. עסקים זעירים, במכולת הקטנה שלצד דוכן הקפה כולם רושמים בהקפה, ילד נכנס בריצה, שולף חלב וכבר רץ החוצה, המוכרת מביטה בו ורושמת משהו בעיפרון. אין שום מבנה שעולה על האחרים, אין שום בית שגוהר על האחר, אפילו הכנסייה, ובתוכה ויטראז' נהדר ובעדו נראה הנמל והמים אינו מתפרץ אל האוויר באדנות. אין מקום אחד, יש אין ספור שבילים, אין הסבר אחד, מקיף, כולל, שמולו האדם כורע ברך, מחבק את עצמו מול כוח האבן והמיתולוגיה. הרגע לבדו, נטול הגבלה, לא מחפש דבר מחוץ אליו.
בערב האחרון באתונה מצאתי את עצמי על גבעת ליקאביטוס. עליה קצרה ותלולה ברגל ואתה מוצא את עצמך מול אתונה כולה, במרכזה גבעת האקרופוליס וקצת אחריה כבר הים, שבתוכו צומחים האיים. קשה באתונה באוגוסט, כמות התיירים מסתירה ממך את העיר. גם שם, במרפסת האבן, ההמולה הייתה גדולה. ירדתי כמה מדרגות והתיישבתי על מדרגת האבן. פתחתי את ספר השירה של אדם זגייבסקי, שומע באוזניות את האלבום הטוב ביותר של פינק פלויד "the division bell", מלווה את השמש שיורדת על אתונה ועל הים והאיים. המסע הזה, כמו המסעות שקדמו לו, כמו כל המסעות שלי מאז גיל שמונה עשרה טבוע בחותם המתח שבין החיפוש אחר הסבר, בבתי תפילה, מוזיאונים וכיכרות, לבין הסירוב לחיפוש והפניית העורף למילים הגדולות. היה זה מרד נוסף למרד בגיל שש-עשרה בישיבה ששינה את חיי, הפעם הראשונה שבה סירבתי למילים הגדולות. במקום ההריסות הגאות שלנו, כל המקדשים החרבים והקיימים, להציב את ההתמסרות לחיי השעה, לצורה שבה, שעה קלה אחר כך, כבר ישבתי במורדות ההר, מלווה את המאמינים שיצאו מהכנסייה הקטנה, החצובה אל תוך ההר. הליטורגיה עוד הקיפה אותם כשבני משפחה עמדו ודיברו, הכומר בירך את אחרוני המתפללים, עצי הזית נכבו ובחשכה נעלמו המבנים ונותר רק היער ובתוכו ריח כבד. ירדתי עוד למטה והתיישבתי בטברנה, נגן הבוזוקי המבוגר והזמר נחו, הם עצמו עיניים, כשחזרו לנגן, בהתחלה, העיניים שלהם היו עדיין עצומות ועונג צבע אותם בצבע רך. ביחד, תמיד ביחד, ההסברים הגדולים והרגעים שאין בהם שום דבר מלבד עצמם. זהו המסע.
