בלב שמח

השמחה שאנחנו מכירים היא תחושה שבוקעת מאליה בעקבות אירועים או חוויות, אבל הפרשה מנסה ללמד אותנו על שמחה אחרת, שהיא עדות ליכולת שלנו להתחבר למה שמחוץ לעצמנו, ושתלויה בעבודה הרוחנית שלנו
בלב שמח

לב שמח

לפני עשור בערך היה לי עמוד לרגע במוסף של גלובס. הייתי יושב בבית הקפה "של יורם קניוק" בתל אביב, ברחוב בילו מול הגינה, שותה קפה שחור עם סודה וכותב בשצף קצף דפי פוליו על דפי פוליו לעורכת ואישה נפלאה – נירית גורביץ'. ערב ראש השנה, רגע לפני שהונף גרזן קיצוצים נוסף וקטם גם את הטור שלי, הייתי בדרך לים (אין ים יותר כחול מהים של ערב ראש השנה. נסו ותיווכחו) והרמתי טלפון לנירית האהובה שענתה ואיחלה לי בריאות טובה ולב שמח.

מאוד מצא חן בעיני האיחול הזה. לב שמח. חיש קל צירפתי אותו לארסנל הברכות שלי. זה נשמע טוב ומרגיש טוב ומקורי, יש בו שקט, בגרות ועומק…

אבל מה?

מה זה בעצם "לב שמח"? מה זה אומר? שאהיה שמח בכל הבאות עלי? שאקבל את ההחלטות שאקבל מתוך רגשות טובים? או אולי בעצם לב שמח הוא רצון ושאיפה למצב כרוני של שמחה?

ומה זה בכלל שמחה? כשמישהו אומר לך "אני מאוד שמח" הוא יכול לתאר לפחות 17 מצבים נפשיים שונים ומגוונים. הקלה. סיפוק. התרגשות. רגיעה. הפתעה מרעישה. עמידה בציפיות. הנאה חושית. טוב אתם לא מצפים שאכתוב כאן ממש את כל ה-17, אבל מבינים למה אני מתכוון.

ואני? מתי אני שמח? לא מספיק, למען האמת. אלכוהול עושה אותי שמח. להשתולל עם ילדים קטנים, בעיקר כשהם שלי, עושה אותי שמח. שער של הפועל תל אביב (בתקופה שזה היה קורה…), גם. אבל רגע… שער בעצם מייצר בי התלהבות, שזה בסך הכל סוג אחד מתוך ה-17. והוא לא יותר משמח מהתחושה השקטה והמתוקה של לשכב על הספה בסלון עם ספר חדש למשל. ועדיין, אם אפשר בכל זאת לאחד את קואליציית התחושות החיוביות שמרכיבות את רפובליקת השמחה, היא תתבטא בשביעות רצון מהעובדה שאני חי. או יותר מדויק: בהרמוניה, ולו לרגע אחד, בין הרצון שלי לבין מה שקורה איתי. הדייג שמח בדג שהוא תפס. האמא של הדג פחות.

משה רבנו לא רואה את זה ככה

משה רבנו רואה את זה הפוך, שזה התפקיד שלך לייצר הרמוניה של שמחה עם מה שקורה איתך. התורה מחייבת וקטגורית לגבי השמחה ושמחת המצווה. שמחה בראייה התורנית היא הפנמה. עשית מצווה ולא שמחת בה – לא הפנמת. נסה שנית. השמחה המקראית נתפסת אפילו כעדות ליכולת לאהוב. להרגיש את מה שמחוץ לעצמך. כולם מביאים פרחים, אני מקווה. אבל יש הבדל בין מי שמביא מתוך שמחה לבין מי שמביא מתוך הרגל או אינטרס. הבאת פרחים והיית מבואס – לא הפנמת. נסה שנית.

הרב אשלג בעל הסולם מביא את השמחה כעדות למצב הקיומי הכולל. אדם שלא מרגיש, ממש בגוף, בעצמות, את הטעם בעבודת השם, הוא לא שם. גם אם הוא מבין בשכל וחכם ומשכיל. יש לו חסרון. משהו חסום. על פי בעל הסולם, על זה בדיוק מתפללים, להרגיש את החיסרון בחיות ובשמחה ולבקש מהבורא שימלא אותו.

אבל אלה דברים דקים שבדקים.

משה רבנו בתורה הגלויה, בספר דברים, פרשת כי תבוא, רגע לפני שהוא נפרד, מעמיד ברכה וקללה. הקללה היא תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב. בלי שמחה זה לא עבודה. מוקדם יותר, בפרשיית וידוי המעשרות, משה מצווה לתת דין וחשבון על כל פרמטר של מעשה הצדקה, כולל האמירה הסתומה לכאורה: עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. מה ציווית? רש"י מפרש שהחלק הזה של הדוח מדבר על השמחה. כלומר, שאדם צריך לתת דין וחשבון גם על כמה הוא שמח במעשה הצדקה.

זה יפה. מתנה לשנה החדשה. לתת דין וחשבון כמה שמחתי השנה.

אבל את המתנה הגדולה מכולן

מחביא משה דווקא בסקציית הקללות האיומה והנוראה שמהווה את רוב פרשת כי תבוא. בכל שנה מחדש ממש קשה לצלוח את זה ולקבל את הרעיון שמשה או בוודאי הקדוש ברוך הוא מניחים זוועות כאלה אפילו כאופציה לעבריינים הכי מנוולים. כמו שקשה גם לקבל את התגשמות הזוועות הללו בהיסטוריה של עמנו ושל משפחת האדם בכלל.

רש"י מביא אבחנה מבריקה כשהוא נדרש לשאלה מדוע משה צריך לחזור ולתת וורסיה משלו לפרשת הקללות הקשה כשלעצמה שבפרשת חוקותי. "הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד", מסביר רש"י. ומוסיף שבקללה שנאמרה מהגבורה בהר סיני, השמיים הם ברזל, כלומר אטומים מגשם, והארץ מזיעה כנחושת ומרקיבה את הפירות. משה הופך את התמונה – השמיים "שלו" מטפטפים מעט כנחושת והארץ אטומה מלהזיע ולהרקיב כברזל.

בעצם משה מניח כאן את כל היסוד להמתקת הדינים שבתורה. אלה אמנם דיני שמיים, אבל אתה מצווה להסתכל עליהם מתוך עיני אדם. מלמעלה הכל כולל. כל הבריאה גוף אחד. אין זמן, אין סבל ואין צער. מה שמת כאן, חי במקום אחר. אבל כאן מלמטה זה מרגיש אחרת לגמרי. כל אדם הוא עולם, כל יצור מרגיש את עצמו וגם לדג יש אמא.

הדינים נכונים, אבל אנחנו צריכים רחמים. הרעיון שמשה מעלה כאן, כשהוא מעביר את הקללות מלשון רבים ללשון יחיד, הוא להעביר את הדין הכולל לרמת הפרט. למצוקה שלו. לחסר שלו. חוקי השמיים אמורים להפרות את האדמה, לא לחסל אותה. זה קוד מחייב, שכל יהודי מאמין ויהודיה מאמינה חייבים לזכור.

שתהיה לכולנו שנה ממש שמחה ופורייה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *