כלא ושמו שפע

מה אפשר להגיד? אתן נהדרות, כולכן, באמת, אבל אולי זה באמת העניין. יונתן ברג מחפש אהבה ומגלה שהאויב הכי גדול שלה הוא ריבוי האפשרויות
כלא ושמו שפע

בואו נדבר רגע על רווקות, על שטח ההפקר שבתוכו שפע ותחושת מצור ועל המעבר ביניהם, כלומר על חיינו. עברתי השבוע ליד בית קפה, ממנו נשמע הקול של איה זהבי פייגלין חוזרת על המשפט " יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת, אז איך זה שאני עוד לא שם". נדמה לי שמדובר בסיכום נאמן, כן, של שנות השלושים שלנו: נעים עמוק אל תוך המימוש העצמי, מגישים אל העולם את הכוחות שלנו, עדיין קלי תנועה, מחליפים ארצות ובתים, ובכל זאת כבר מספיק מנוסים בכדי לדעת שחשוב להתחיל עם השורשים, להקיף את עצמנו במוכר, לשוב בערב אל מקום שבו אפשר להניח גוף ברישול, לשמוע אדם אחר.

ובתוך כל זה לאורך כל הדרך, אנחנו חשים שזה לא מספיק, שזה לא בזמן, שעוד לא הגענו ושספק אם נגיע אי-פעם. המתח הזה מערער אותנו, מותיר את הגוף לא שקט, אנחנו נוסעים במהירות, אבל מרגישים שהיעד מתרחק. הכפילות הזו לא נובעת כולה מבפנים, מאחורינו כל הזמן יש כרוז, דמות כבדת גוף, החברה. צעקנית, תובענית, בטוחה בעצמה. הקצב שלנו, הפרטי, לא תמיד נאמן לקצב שלה, וכך נשמעות ביחד, בצרימה בלתי נסבלת, צמד מנגינות. נכנסות זו לתוך האחרת, משבשות האחת את השנייה. בכל פעם שאתה מתרווח במוזיקה שקטה של שעות הערב, משהו לקרוא, לשמוע, הרהור לא מחויב, הכלים הכבדים מופיעים ברקע, בדיקת מלאי תמידית של מה שעוד לא קרה.

אז גם אני, החי כמו כולנו באותו רחוב שבו הכרוז הוא בעל הבית, יוצא, לא עלינו, לשדה הקרב הקרוי עולם החיזורים. מה אפשר להגיד? אתן נהדרות, כולכן, באמת. אבל לקח לי זמן רב להבין שבזה בסך הכול מדובר, בהלם המתוק של היכרות עם אדם אחר, מופע צבעוני של זיכרונות, משברים, צורת צחוק, תנועות גוף, אטיות ומהירות, פחדים, התפרצות ושמחה, בושה, חלומות. רכינה לעבר ילדות במקום אחר, גילוי הגוף בנעורים, השנים המוזרות של הצבא, הטיולים בעולם, הרגעים בהם פחדנו, רקדנו, שכחנו לאן אנחנו הולכים. לקח לי זמן עד שהצלחתי לחזור הביתה מלא עד להתפקע באותו מופע חד-פעמי, באותו אושר מוזר של אינטימיות מהירה ובתוכה ווידוי. כי זה מה שזה, סדרה של וידויים, וידוי שמעביר אותנו שיעור יקר על הדמיון בינינו: בטוחים כל כך שאין שם שום דבר מיוחד, בעוד אצל כל אחד מצוי סיפור מפותל של ריקוד סביב מדורת השנים. מכל מקום, עד שהצלחתי לראות את השפע, וגם זה לא עדיין לא קורה תמיד, ראיתי את המצור.

הכל אוזל ובמהירות. השעון הגדול שמרחף מעלינו נוקש את עצמו בפעימות בלתי נפסקות, והכרוז, שוב ושוב, מצביע עליו. הרכבות עוזבות את התחנה, מבריקות ומלאות התעלמות. כל יום שעובר, נשרף ומותיר ריח חריף סביבנו. לא, לא מתוכנו באה אותה בהלה, לא מתוכנו אותה התנשפות, הכרוז מכריז, ואנחנו, נאמנים תמיד, מהנהנים מול הבזבוז. מה מקיף אותנו וגורם לאותה תחושת חנק? התחושה העמוקה, המוזרה, המנוגדת כל כך להכרותנו עם טבע הדברים, כי אצל כולם סביבנו הדברים במקום, גלגלי השיניים מסתובבים, משומנים תמיד, הבית מואר וחם. המצור עשוי מההנחה השגויה הזו, כאילו חיינו הם טעות, בעוד סביבנו כולם עולים על מתקני לונה-פארק. תנוח דעתנו, כולם חסרים, ממלאים את עצמם ולא מצליחים, ומפחדים להודות.

והנה אנחנו יושבים שוב ושוב ומודים. הרי כל אותם מפגשים הם, כך נדמה לנו, הודאה בחסר, ואולי בגלל זה אנחנו נאנחים כשאנחנו יוצאים לבית-הקפה ונאנחים כשאנחנו חוזרים, מי רוצה להודות על חסרון שבוע אחרי שבוע?. ובכן, הפוך, גוטה, הפוך. אמרתי לחבר השבוע שנדמה לי, שהרווקות היא דמות פנימית שרעבה לעולם. דמות שמסרבת להגיד כן להצעה הראשונה, שיש בה סקרנות ותשוקה לפגוש עוד חלקים מהמציאות, עוד שפות, ואם אנחנו מכבדים כל -כך את הסקרנות הזו במקומות אחרים וקוראים לה ניסיון חיים, למה במקום הזה אנחנו מגנים אותה ומפחדים ממנה?

חזרתי השבוע הביתה מפגישה, חציתי את תל אביב, באזניים התנגן השיר החדש של אביב גדג', "כאבי גדילה", הבית הראשון שלו הוא הטור הזה בקפסולה: "אומרים שאין תרופה לכאבים, לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים, מלמדים אותנו איך להעמיד פנים, הכל צומח, הכבישים, הבניינים, העצים, האנשים, הכל צומח, שולח שורשים, אתה לא תאמין". אביב, עם הקול האבוד והכן שלו וההגשה הנואשת והחזקה בו זמנית, סימן את צמד השבילים עליהם יכולתי לרכב: רחמים עצמיים, כעס, געגוע שהופך לקנאה ושב להיות געגוע או לנוע בתוך הסמטאות היפהפות של הנפש שישבה מולי, בסיפור החיים שהיה שיעור מזורז בהישרדות, חיפוש עצמי, השתנות. בחרתי בראשון, והדרך המירה אותו בשני.

מהמצור לשפע בשישים שניות, או אולי בשנייה אחת, כי הגשר בין האחד לשני הוא הרמת ידיים, הרמת המבט כלפי מעלה, ויתור. זה הדבר היחיד שגובר על הכרוז, שמצדו ימשיך להעיר אותנו ולשלוח אותנו לישון עם הגערות האין סופיות שלו. כל אותם שרירים שורפים ממאמץ של גיל שלושים, אותו גוף שנחבט שוב ושוב בקיר הציפיות של עצמנו, שמתרומם בקושי בכדי להצליח הפעם. הפעם זה מוכרח להצליח, כך הוא אומר לעצמו, ואותו כורח מכשיל את האפשרות לפגוש את מה שמולך, שפע חד-פעמי. שיעור זריז בקיום. האפשרות היחידה לפגוש מישהו היא להשתיק את בריון העתיד. אנחנו נפגשים, וכבר, בעודנו מקשיבים, כותבים במהירות את העתיד, כיצד הוא יראה, מה עלול להכשיל אותו. אותו בלון חם, בלתי אפשרי, מרחף מעלינו ומטיל צל. אבל אין פה שום דבר שלא נמצא בשטחים אחרים בחיים, המצור נובע כולו ממה שהיה וממה שיהיה, בעוד השפע לא יודע לחרוג מההווה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *