רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

היום הוא היום הראשון לבריאת העולם. והנה, דווקא היום, יום שהוא יום סיכום ויום זכרון, כל המדינה עוצרת ליום סיכום וזכרון. שמעון פרס, זכרונו לברכה, נפטר הבוקר, וכולנו עצרנו וערכנו למענו יום זכרון. מי היה האיש? מי היו הוריו? מה ההיסטוריה שלו? איפה הוא התייאש, ובעיקר – איפה הוא לא. וכך מערכת החדשות הדינמית נכנסה אף היא להלך רוח של הרהור, סיכום חיים ומבט לאחור.

אנחנו בפתח של מה שנקרא "שנה חדשה", שזה בעצם אוקסימרון: שנה – שנשנית שוב ושוב, אז חדשה? כן, שלא הייתה מעולם. התקופה הזו, רגע לפני שהשנה החדשה מתחילה, היא תקופה של התבוננות. וזה העניין, החיים כשלעצמם הם רצף בלתי פוסק, אנחנו מעצמנו לא נעצור את הזמן להתבונן, אבל בתוך תוכנו זה מעסיק אותנו. מה שמדהים הוא שהשנה החברה המסחרית שהכי מבזבזת את זמננו בתבל קלטה את זה, והחליטה במהלך השנה האחרונה להקפיץ לנו דברים שכתבנו ושיתפנו בעבר. פייסבוק הפכה להיות סוכנת של זכרונות, והם מה שפותח את הפיד שלנו כל בוקר. גם ההם שבעמק הסיליקון מבינים, המנגנון האנושי מרגיש צורך להתחבר למה שהיה.

הגדרה מעניינת לראש השנה מצאתי אצל הרב שטיינזלץ בספרו חיי עולם, והוא שואל את השאלה הבאה:

"אי אפשר לערוך חשבון נפש מקיף ויסודי בכל יום. לכן צריך 'ראשי פרקים' בזמן. ראש השנה. יום שבו אמורים להחליף את השאלה הקבועה 'במה זה טוב לי?' בשאלה מסוג אחר: במה אני, אנחנו, טובים בשביל מכלולה של המציאות? במה אני תורם לבריאה?"

ואיך שוברים את השגרה? צפירה!

קולו של השופר הוא לא נעים ולא מוזיקאלי. הוא קול אחר. קול מעורר. עבור הרבה אנשים האייקון של ראש השנה הוא תפוח בדבש, אבל השופר הוא האייקון האמיתי של החג, "מצוות היום בשופר" כדברי הרמב"ם. מעניין לראות שגם החברה הישראלית הכללית מוצאת את עצמה עוצרת וחושבת לקול דומה, לא של השופר אלא הצופר, צפירת הזכרון (למעשה, המושג "יום הזכרון" המקורי דיבר דווקא על ראש השנה "זכרון תרועה יהיה לכם"). גם הפיפסים שמתחילים את החדשות בערוצי הרדיו של קול ישראל, מכתבים עם הרעיון הזה. כנראה הקונספט של השופר, והעצירה שבעקבותיו, טבוע בדי.אנ.אי של העם היהודי.

אז מה הסיפור של השופר? למה עם שלם עוצר נשימתו למשמע קולו?

בשיעור הפעם נציג חמישה כיוונים מהמקורות שיעזרו לנו לפצח את סוד השופר. יש גם המון סיבות קבליות, אך לא נכנס אליהן. נתמקד בדברים שווים לכל נפש:

א. השופר – פתרון לתסבוכות:

רובנו מכירים את הקשר בין השופר לעקדת יצחק, ואת הרעיון לפיו קולו של השופר מעלה לפני הקב"ה את מסירות נפשו של אברהם אבינו ועמידתו בניסיון הקשה. מסתבר שיש קשר נוסף ופחות מוכר. אומר המדרש: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ' – מהו אחר? כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות, וסופן להיגאל בקרניו של איל, ובראש השנה הן נוטלים שופר ותוקעים בו ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם, וסופן להיגאל בקרניו של איל שנאמר 'וה' אלוקים בשופר יתקע"

כמו שהאיל מסובך בסבך, כך אנחנו מסובכים בסבך "נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות". השופר מבקש מאיתנו לבדוק איפה אנחנו נמצאים, ובא לחלץ אותנו מכל המקומות שנתקענו בהם. הסתבכנו, טעינו, התברברנו בניווט, קורה. אבל לך תצא מזה עכשיו.

סוחר מניות מלונדון נתן לי טיפ: לפעמים עדיף לך לצאת ממניה ולהפסיד בעקבות זה חצי מיליון דולר שהשקעת, מאשר להישאר ולהפסיד עוד מליון דולר. לפעמים אתה אומר לעצמך, כבר חטאתי אז נמשיך, אז לא. אתה יכול לעצור את ההתדרדרות.

ב. השופר – צעקת הלב: במהלך החיים אנו שומעים המון מלל. האדם נקרא "מדבר". הדיבור הולך מהמוח לפה, חיתוך, הפסקות, יש מחשבה, תכנון משפט. שופר הוא הקול שמעבר למילים. הוא צעקה. הוא נהמת פנימית. ברכתו "לשמוע קול שופר", הוא רומז לנו לדבר פחות, להקשיב יותר. להרפות. להפסיק לנהל את העולם.

הבעש"ט הגדיר את קול השופר צעקת הלב, את המשל הבא מצאתי בספרו של הרב רן שריד, "נתיבות החסידות":

"משל בשם הבעל שם טוב ז"ל: למלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש. ועלה בדעת האב ובנו שייסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגות בני אדם… עלה בלבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו ובבוא למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח? והתחיל לרמוז להם שהוא בן מלכם, והיה אצלם לצחוק, הייתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך? והכו אותו על קודקודו, ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טרייה. עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמוז להם שהוא בן המלך, ולא השגיחו עליו כלום, עד שהתיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו וכשהכיר המלך קולו, אמר: 'הלוא זהו קול בני צועק מתוך דחקו!', ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו וכו'" (הוספות ל"כתר שם טוב")

זו הצעקה שמעבר לנימוקים הרציונליים, צעקה שקורעת את כל השערים והמסכים, ופותחת שערי שמיים.

בעודי מכינה את השיעור קבלתי מייל ממרים קדן ששיתפה אותי ברעיון ששמעה מנכדתו של הרב מאיר ליכטנשטיין, שהסביר: "תינוק בוכה, לא רק בגלל שהוא לא יכול לדבר, גם אם היה מסוגל לדבר, בגיל כזה הוא אפילו לא יודע מה הוא רוצה, מה לבקש, הוא פשוט יודע שהוא בחוסר ובוכה כי רוצה שיתמלא החוסר הזה. רק אמא החכמה יודעת בדיוק למלא את החוסר הזה אפילו בלי הסבר. ככה גם אנחנו. בוכים לקב"ה בתקיעת שופר, כי אפילו שיש לנו מילים, הרבה מאוד מילים. אנחנו בחוסר גדול שאנחנו אפילו לא תמיד יודעים מה הוא החוסר הזה. רק ה' יודע בדיוק ויכול למלא אותו".

ג. השופר – הדבקות בטוב:

כתב הרמח"ל: "סגולת השופר בתקיעתו למטה וכוח שרשו למעלה – היא לחזק הטוב ולכפות הרע"

בחטא האדם הראשון הטוב והרע התערבבו, מתן תורה הטוב הופיע אבל עדיין לא שולט ויש גם רע, לעתיד לבוא – הטוב יכבוש את הרע לגמרי, ויהיה הטוב שולט לבדו. ראש השנה הוא תזכורת שנתית לכך, תזכורת לקראת העתיד, לקרב את העתיד המיוחל הזה שבו הטוב ינצח.

אביתר בנאי, כשהוציא את שירו "לילה כיום יאיר" צירף קומוניקט בו אמר שהשיר נכתב בעקבות כך שהבין משהו שאף פעם לא סיפרו לו, שבעולם הזה מנהל מאבק בין טוב לרע, שיש פה משחק שחמט בין כוחות אפלים לכוחות מאירים בנשמה. בעולם של פוליטיקלי קורקט, זה כבר לא אופנתי לומר שיש רע, או שיש טוב. בימינו, יש לכל אחד את הנרטיב שלו. אין צודקים ואין טועים. ראש השנה, בהיותו נקודת הטענה לטוב, הוא תזכורת לכך שיש.

ד. השופר – תזכורת לכך שההלכה מעל הכל:

שימו לב להלכה הבאה (רמב"ם, משנה תורה):

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום, אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין, גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה, שהכל חייבין בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקע…

מה זה ההתקטננות הזו? מצוות שופר יש פעם בשנה, נכתבו עליה פסוקים מפורשים, מרגש, מברכים שהחיינו כדי לשמוע אותו – ומבטלים הכל כדי שלא יעבור, אולי, ארבע אמות? אז הוא לא יעבור, ואם הוא יעבור זה כל כך חשוב? כן כן, זה הכי חשוב. הלכה דקדוק הלכה פרטים קטנים זה עיקר העיקרים ובלי זה אין טעם בשופר. בעיני זה אחד הדברים הכי עוצמתיים לגלות שהשבת היא ג'וקר. בשבת בתשעה באב האחרון, אף אחד א צם ולא התאבל. הצום נדחה לראשון. למה? שבת. כל פעם מפליא אותי מחדש המנגנון ההלכתי הזה, שיוצר מציאות, הרב סולובייצ'יק, כתב הרבה על ההלכה כיוצרת מציאות, עכשיו שבת ושבת גוברת על מצוות השופר, השופר יתכבד ויישאר בצד.

"המשך חכמה", הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כתב:

"לכן אחר אשר ידוע לנו גודל התועליות (התועלות) ממצוות שופר, אשר אם יבוטל אף באונס – הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצוות שבת אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור. יקטרג השטן ולא יכנס זיכרוננו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ויתחלל שבת חלילה… ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך, וכיוון שכן הרי זה גופו מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת – זה גופו עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות, כמו שמרצה זיכרון שופר".

יפה לפני הקב"ה דקדוק הלכה משום עירוב ואיסור ללמוד לתקוע – כמו התקיעה עצמה.

לפעמים נראה שהלכה ושומריה "משעממים", היום ברוב הכנסים ומופעי התרבות למגזר התורני, הדתי והחרדי, את רשימת המופיעים והמופיעות, איכשהו ירכיבו תמיד חוזרים בתשובה, אנשים שיספרו איך גילו את האור, מוזיקאים שעשו את הפריצה הגדולה שלהם בגלגלצ. התחושה היא שאם אין לך סיפור מדהים לספר, אם לא היית בעשרה מנזרים בהודו, אם לא שיחקת בסרט בהוליווד, את מי אתה מעניין? אז זהו, שהפעם אני רוצה להצדיע למשעממות, אני חושבת שאנחנו החוזרים בתשובה צריכים להיות התבלין, אבל לא המנה העיקרית.

ה. השופר – כתזכורת לאחריות אישית, אני ולא אחרים!

לנקודה הזו אני רוצה להביא מכתב מאת הרבי מלובביץ, "מכתב כללי" שפירסם בעיתונות לאחר שקנה בה שטחי פירסום, כדי לפרסם בהם דברי תורה ולזכות את הרבים:

ב"ה ימי הסליחות התשכ"ג

אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו

שלום רב וברכה!

ימי ראש הששה הימים הנוראים שבהם מתחילה השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה – ממלאים כל לב יהודי ברגשות קודש.

"חייבים לומר בצער כי מפני סיבות שונות היו שנים ומקומות שבהם לא נוצלה במידה ראויה ההתעלות הרוחנית שלראש השנה ועשרת ימי תשובה. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שלא ניצלו את ההתעלות ואת התרוממות הרוח של הימים הנוראים בדרך שתחייב את האדם עצמו, אלא לעניינים הנוגעים לאחרים. לא נדיר לגלות כי הימים האלה מנוצלים לנושאים כלליים ולבעיות כלל עולמיות. מושמעים מסרים שאינם מחייבים איש, ובוודאי לא את ארבע האמות האישיות. דרך זו משביעה את רצון הכול, ואפשר גם למצוא לה 'הצדקה', בכך שראש השנה מקיף את הבריאה כולה, ואין בעולם מחסור בעניינים כלליים 'גדולים', הדורשים הטבה או שינוי.

הדיבורים, הלהט וקבלת החלטות תקיפות בבעיות עולם 'נעלות' כל כך (שברוב המקרים אין למחליטים שום השפעה בהן) – משמשים אמתלה נוחה ו'נאה' לאי מתן תשומת הלב ההכרחית והחיונית לחשבןו הנפש האישי ולחיי היום יום האישיים (תחום שבו יש להחלטות השפעה מלאה).

שלילת דרך זו באה לידי ביטוי במצוות תקיעת שופר – המצווה היחידה שהיא חובת היום של ראש השנה. במצוות תקיעת שופר אין הרכב של כמה וכמה כלי זמר, אלא זה כלי יחיד דווקא, ואף הוא אינו כלי מוזיקלי משוכלל, המבצע יצירות מוזיקליות יוצאות מן הכלל. השופר הוא דווקא קרן פשוטה של בהמה. השופר מלמד כי תשומת הלב חייבת להיות מופנית קודם כל אל היחיד ואל ה'אני', וכי יש לשים את הדגש על הבאת קדושה אפילו בעניינים פשוטים ורגילים של חיי היום יום – ורק אחר כך בחיים החברתיים של היחיד בתור חלק מן הציבור וכך הלאה.

ויהי רצון שכל יהודי, איש או אישה, ובמיוחד המנהיגים הרוחניים, ינצלו את השעות הקדושות ואת התעוררות הנשמה של הימים הנוראים לא בעבור בעיות כלליות של עולם ומדינה (שככל שיהיו חשובות, אין הן מעניינםשל ראש השנה ושל עשרת ימי תשובה) אלא לקריאה הדחופה של הימים האלה – הקריאה 'תמליכוני עליכם' – קבלת הקדוש ברוך הוא למלך, מלך על כל אחד ואחת, וההמשך שלה – הקריאה לתשובה, תפילה, צדקה, דברים שביצועם חייב להתחיל אצל כל אחד ואחד, וממנו עצמו, ואחר כך מסביב לו, בקהילתו והלאה".

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, מנחם שניאורסהאן

לסיכום: איל נאחז בסבך כמונו לצאת מהסבך, לצעוק צעקה פשוטה מהלב, לזכור שההלכה לפני ההתרגשות והוואו עירוב ודקדוק בהלכות שבת גובר על קול שופר, נקודת הטענה של המלחמה של הטוב נגד הרע ולסיום לדורנו לקחת את זה לפסים אישיים ומעשיים. נסיים באותה ברכה –

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

***
כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? בשנה שעברה קישרה סיון בין פרשת השבוע, ניצבים, לראש השנה. את השיעור תוכלו לשמוע ממש כאן.

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר