חטא הבזבוז העצמי

בעידן הרב תחומיות, בו כולם רוצים להיות טובים בהכל, מקומם של המיקוד, המיומנות ובעיקר האימון הנילווה אליהם, הולך ופוחת. יונתן ברג על אנושות שמחפשת את עצמה ולא באמת רוצה למצוא
חטא הבזבוז העצמי

נדמה שצריך לשנות את יחסי הציבור של הימים הללו. למרות שמם, אלו כנראה הימים היחידים שאינם נוראים, לכל הפחות אם הנורא והלא נורא קשורים למימוש אישי ולחיבור לעצמי. בסופו של דבר, הריכוז שהימים הללו מביאים איתם, התעמקות והנוכחות, הם התרופה היחידה למה שיכול להיות נורא: חוסר המימוש.

לפני שבועיים, ולמשך שבוע, חזרה העיר ירושלים לגדולתה. העיר הזו, המקום שיכול להיות המושך מכולם, מקום בו האבן מרחפת, טובלת בתוך הזמן ווצאת ממנו מוקפת במילות נביאים ומשוררים, יכולה להיות המקום העצוב מכולם, בכל פעם שהפוטנציאל נשפך ומבוזבז. מה שהיה יכול להיות טבורו של עולם הופך פעמים רבות לרחובות אבן מסוכסכים ומלאי חשש. העיר הנהדרת הזו, נוף ילדותי, למשך שבוע הרימה את הראש. הסיבה? פסטיבל למוזיקה מקודשת אותו הגה חברי גיל קרניאל ושאותו מפיקה "עונת התרבות" בירושלים. הפסטיבל הזה מביא קולות מכל רחבי העולם, מאפריקה, מאסיה, מאירופה. כולם מנגנים תחת הכותרת של "מוזיקה מקודשת". ומה הפירוש של מוזיקה כזו? צלילים שמודעים לכוחם, שמבקשים לעשות שינוי, גם אם לא פחות מזה, לעשות טוב לאדם. בשבוע הזה קיבלתי הוכחה נוספת שהכל, בסופו של דבר, טמון במוזיקה, מה שאנחנו שומעים הוא מי שאנחנו.

בתוך הפסטיבל הנהדר הזה היה ערב שהסביר לי את הימים הנוראים, את הימים הנוראים שהם השנה כולה, לא רק עשרה ימים, או תקופת החגים. עשרת הימים שהם חיינו. הייתי בהופעה של זוהר פרסקו, אמן ההקשה המעולה. אמן בעל שם עולמי. פרסקו עושה את שלו כבר עשרות שנים, חלקנו אולי ראו אותו כשצף אל האור במופע המשותף עם ברי סחרוף, אבל פרסקו הוא אומן מעורך לא רק פה, אלא בכל העולם. אולי אפילו שם יותר מפה, למרבה הצער. הוא אירח בהופעה ארבע מאסטרים של תופי מרים מרחבי העולם, מהודו, ספרד, אוזבקיסטן ואיטליה. אלו ואלו עלו והשתלבו בתוך מופע הקצב והלב שזוהר ניצח עליו. במשך שעה וחצי הם הציגו לא רק את הכישרון והתשוקה שלהם אלא מסורות בנות מאות ואלפי שנים של תנועה וקצב, של שיחה בין בני אדם באמצעות המוזיקה, אלפי שנים של אקלים ונוף ושפה זרמו אל האצבעות שלהם. לרגע אחד הם היו בתוך קרבות, דהרת סוסים ותנועת שבטים עתיקים. מיד אחר כך פנו להרהור, לתפילה, לנגיעות אטיות שכל אחת מהן היא תחינה על הזמן והעולם. זה היה מופע שנע בין התפרצות להרהור, ועשה את זה בחכמה, בדיוק, ובסופו של דבר הפגין את העובדה שכל אחד מהנגנים על הבמה נתן את חייו למשהו, נתן את כל כולו. פרסקו סיפר בתחילת המופע על ילדותו, כיצד מצא כילד תוף ועבר בין בתי השכנים – יוצאי תימן, מרוקו, עירק – כדי שילמדו אותו לנגן. כיצד במשך שנים נסע בעולם וישב בחדרם של גדולי המוזיקה בעולם, כיצד הקשיב להם, ניגן איתם, ובעיקר היה תלמיד, הרמה הגבוהה ביותר של ביטול האגו. חשבתי על מאחורי הקלעים שלו, של הנגנים שאתו. שעות על גבי שעות לבד בחדר הנעורים, נאבקים ימים ארוכים לפענח את התוף, את עצמם, אחוזים בלהט שהם לא יודעים את מקורו, מגלים את עצמם בזמן שהם מגלים אותו. ברגעים כאלה הזמן מתמלא במשמעות, בטעם. חשבתי על עשרות השנים של התמסרות עזה כל כך. אין יום בלי אימון, אין יום בלי להתקדם, בלי לחזור שוב ושוב על התווים כדי להיכנס עוד צעד קטן אחד לתוך נפשו של הכלי.

חשבתי על כך שאחורי הקלעים של חיינו יוצאים החוצה בעשרת ימי תשובה. כולנו חשופים בימים הללו, מגלים ברבים את המהלך העתיק של חיפוש עצמי, בקשה לפשר, לחיבור, לריכוז, הרצון להיות בהווה, במובן החשוב ביותר שלו, המובן המוסרי. על מה עומדים חיינו? על השקעה, חדירה פנימה אל תוך הדברים, לימוד, אמונה שגורמת לנו לנוע קדימה, תשוקה שגורמת לנו להמשיך ללכת ורצון להבין, למצוא מקום. מה מחבר את כל אלו יחד? עמידה מול עצמך, חשבון פנימי נוקב, חיפוש אחר הדבר שהוא אתה ואז השקעה של חיים שלמים בתוך אותו דבר.

ראשית החיים עשויה חיפוש, סיור תזזיתי ונטול הפוגה בעולם. דברים רבים כל כך מושכים את הלב והדעת. צבעים רבים כל כך, אפשריות אין סופיות לעשייה, מקומות מגורים, שפות, רגעים, פינות. אנחנו נדחפים על ידי הסקרנות, מגששים אחרי מובן, מגלים את הגוף, את הנפש. הבגרות, הבגרות כולה, היא מן חדר חזרות כזה, חדר קטן בו אנחנו מתאמנים בדבר שבחרנו, מבקשים למצוא את עצמנו בתוך המרחב שבחרנו. זה לא משנה מה אתה עושה, אם אתה רואה חשבון, רופא, מטפל, כותב, צייר, עורך דין, אומרים הימים הללו, מה שמשנה זה איך אתה עושה את זה.

עשרת ימי תשובה הם חזרה לחדר הזה, עמידה מול המראה. אבל הדבר הנורא באמת, הדבר שבעבורו המילה נורא באה לעולם היא לעבור את הקיום ללא החדר הזה, ללא האימון, ללא החיפוש, ללא התנועה לקראת מי שאתה. הבזבוז הוא החטא הגדול מכולם, גם אם אינו נספר במניין המצוות והחטאים. אם נהיה כנים, ונתבונן סביבנו, על התקופה שבה אנחנו חיים נגלה אמת עצובה: כוחו של האימון הולך ופוחת. רב-תחומיות, הרי זו מילת הקסם של העידן הזה. באקדמיה, בתרבות, בכלכלה. גם וגם וגם, זו המצווה, המטרה, הארץ הנחשקת. להיות מסוגל לכל, מוכשר בכל ובשום דבר. זוהר פרסקו, באותה הופעה החזיר אותי לשעה וחצי לחדר הפנימי שלי. הוא שאל אותי, תוך שהוא עוצם עיניים, נוגע בעור התוף, האם אני כולי בתוך הימים? לא, עדיין לא. עדיין צריך שופר ועדיין צריך להתעורר. זה כל מה שמתבקש מאתנו. זה כל הסיפור כולו. נוכחות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. מאמרים מרתקים

    רותם תיקי
  2. תשמע את הרב כלב , שמדבר על אימון כל הזמן .
    נדמה לי שתתחבר

    יעקב
  3. מקסים

    עדינה
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *