- מה שעוזי אמר
"הכי פתאטיים בעיני הם האנשים שמתווכחים אם: "יש אלוהים או אין אלוהים?" הרי ברגע שהשאלה הזאת נשאלת היא לא מובילה לשום מקום מחוץ לזה שכל אחד מגהץ את כרטיס ההצדקות הקיומיות המשומש שלו. מי ששואל אותי אם אלוהים קיים אני עונה לו, במקום זה בוא תשאל: מה טוב בעיני? מהו טוב? מה טוב בי? תתחיל בזה".
ככה אמר חברי החכם והטוב עוזי וייל. ואם הדיבור הוא חמצן, מה שעוזי אמר נתן לי נשימה לכל השנים שעברו מאז. ובכל פעם שאני מסתבך, הדיבור הזה מתיר. תשאל מה טוב. מה טוב בעיני? מה טוב בי? הכל מתחיל בזה.
- בעוד אני מתלבט
אם להתחיל כך את הטור, בלי הקדמות וישר בפאנץ' ליין, ובעוד אני מחפש קצת חמצן לפני הצום ולפני יום כיפור, מצאתי אתמול מאמר נפלא נוסף של הרב אשלג, בעל הסולם, שכותב בדיוק על זה. היושב במרומים, מסביר הרב, לא יושב וחושב ומתפלמס עם עצמו בהוכחות לקיומו. ולכן כשאנחנו עושים את זה, גם אם "לשם שמיים" – אנחנו בשינוי צורה מוחלט מהשמיים. הדרך להידבק בבורא באה מצד המקום הבטוח והמוחש דווקא: קיבלת חיים? תן חיים. הגעת לכאן לעולם שהוא סנסציוני באפשרות החד פעמית שהוא מעניק לחיות וליצור ולחוש ולהתבטא ואפילו לבחור? הענק את החסד הזה ממש לזולתך. זאת הדרך להדבק בבורא. מכאן מתחילים.
ולכאן תמיד חוזרים. תשאל מה טוב. איפה הטוב. מה טוב בעיני? מה הטוב שאני רוצה לעשות? ואם אתה לא מוצא את הטוב תחפש אותו. תמציא אותו. תדמיין אותו.
הרעיון הוא שלמצוא את הטוב הוא למצוא את עצמך האמיתי.
- תשובה
אנחנו בעשרת ימי תשובה ואני לוקח את החרות לחזור פרשה אחת אחורה ל"ניצבים". משה משרטט שם את המהלך ההסטורי של שיבת ציון או קץ ההסטוריה או מה שתרצו. אבל לפני שאתם מתחילים להתווכח על ההסטוריה בעצם עזבו את ההסטוריה: כי בתוך כל הגדול הזה משה משרטט את הקטן שלגביו אין עוררין. את תהליך התשובה האמיתי.
והנה, אומר האיש שבילה הכי הרבה זמן איכות עם הבורא, שזה תמיד מתחיל בלשוב לעצמך. קודם כל: וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. מה תשיב את לבבך? לא מפורש. יש איזה ניצוץ. קו אמצע. טוב שצריך להשיב, שמתחיל את התהליך. שאחריו: וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ. וברור שהדבריים חידתיים משהו על מנת שכל אדם ימצא את המסלול המיוחד והייחודי שלו. אבל התנועה של התשובה היא קודם כל לשוב לעצמך. להיות יוסי האמיתי. זה המפתח וזה הסולם ורגע לפני יום הכיפורים והררי הסידורים והמצוות והדקדוקים אני צריך לזכור ולהזכיר לעצמי מי האיש שאמור להסיע את החבילה הזאת ומה הוא רוצה.
- מה שמשה רצה
היה להמשיך הלאה. גם בגיל 120. זה מדהים ונפלא ונוגע ללב ואנושי ונצחי הרצון שלנו להמשיך. הנה בפרשת וילך משה מתוודה: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. אבל מיד אחרי זה מסביר שאם היה תלוי בו הוא היה יוצא ובא כמו כלום. אלא ש וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
אבל משה לא עוצר כאן. המהלך המדהים של משה מתגלם בשם הפרשה הקצרצרה: "וילך". הראשון שנצטווה ללכת (לך לך…), להשאיר מאחריו את העבר בדרך אל העולם החדש, היה אברהם, המאמין הראשון. משה ביום האחרון לחייו, מייצר בעצמו את אותו המהלך ובמקום לסכם קדנציית חיים שאין כדוגמתה, חותר הלאה, אל המציאות שאחריו, אל הדורות הבאים. מה שהיה היה. צריך לדאוג על מה שיהיה. בנבואה. בהתראה. בשירה. בברכה. את הגוף הוא צריך להשאיר כאן. אבל התודעה של משה הולכת קדימה, עד ליום הזה ממש, אם תרשו לי.
משה בן תמותה שנכנס אל הנצח בשביל ללמד משהו על התחדשות ועל הפוטנציאל שנזרע בנו להפוך את הסופי לאינסופי. הדבר שהכי משך את תשומת ליבי כשעברתי על (קיצור) שולחן ערוך של חודש הרחמים והסליחות היה ריבוי מתמיה של התרות הנדרים. עושים התרה פעם אחת 40 יום לפני ראש השנה, פעם נוספת בראש חודש אלול, פעם שלישית בערב ראש השנה ורביעית בערב יום הכיפורים.
זה המון התרות נדר בשביל אנשים שממילא אומרים כל הזמן "בלי נדר".
אלא, שבשביל להתחדש באמת, צריך לעזוב לא רק את כל הטעויות והמשגים והחטאים. הרבה יותר קשה לעזוב גם את כל ההחלטות הטובות שלקחתי ולא מימשתי. או שלא מימשתי עד הסוף. השיר שלא שרתי. היד שלא הושטתי. הדיבור שלא דיברתי. אלה קטגורים הרבה יותר קשים ונדבקים. אלה זורעים ייאוש. השידור שהם משדרים הוא: לא הצלחת השנה? תכשל גם בשנה הבאה.
וצריך לבקש סליחה יפה ממי שצריך וגם מעצמי, להיפרד, ולברר מחדש מה ההחלטות הטובות שקשורות אלי היום. מה אני רוצה היום. מה טוב ששייך לי עכשיו. חדש. נקי. נוחת עכשיו. גמר חתימה טובה לכולם.
