הייתי פעם ילד השדה

מה קורה לנו עם בוא החורף? נדמה שיותר מכל דבר אחר, במפגש עם הטבע, האיכות של מה שאנחנו מכנים "אגדתי" מגיעה לעולם, מספקת לנו את האפשרות לחלום, ואת החירות להעניק לעצמנו את המפתח החשוב ביותר שיש לנו: הדמיון
הייתי פעם ילד השדה

אני יושב וכותב כמה שעות אחרי שגשם ראשון הגיע ושטף את תל אביב. האוויר רווי ופתוח, העצים נוצצים, צד אחר של האספלט נגלה פתאום. המנגינה החדגונית של הטיפות נשמעה כמו ראשיתה של המוזיקה, לי תמיד נדמה שהגשם הוא מה שברא בנו את התשוקה למוזיקה, את ההיכרות עם הקצב, את הידיעה שצלילים נושאים עמם מסר. אבל כל אלו קיימים מתוך המבט שלך, אתה זה שמנסך את אותו שינוי, אתה בורא אותו במפעל הפרשנות הפנימי. כל זה נולד מתוך השינוי במבט שהתעורר מחדש אל ההווה, כמו בכל פעם שהתנועה של העונות, או שאר המופעים של הטבע מזכירים לנו את הארעיות, ההפתעה, השבריריות של החומר ואת העבודה שהזמן נע, ממושמע וחסר פניות, יציב ונצחי כמו שאנחנו לא. אנחנו נעצרים לרגע, מופתעים, מכירים במהירות בעובדה שיש מחוות גדולות יותר מהמחוות הזעירות של גופינו, יש תנועה רחבה יותר ממנועים ודרכים.

אם יש דבר שאני חש בחסרונו יותר ויותר, הוא הקשר עם הטבע. אם אני גולש בתוך הזיכרון לעבר הילדות אני מגלה שם דמות שחשה קרבה גדולה לחוץשחשה ביטחון גדול במגע עם החיות שהתרוצצו מסביבנו בישוב, ביטחון במפגש עם המקומות ריקים מפעילות אנושית. העי למשל, אתר עתיקות שנמצא בקרבת הישוב שבו גדלתי ושבו יש שרידי מזבח גדול, בית בד עתיק, כמה מחילות ומערות שיוצרות יחד מבוך מסקרן ומושך. שוב ושוב הייתי מוצא את עצמי שם בילדות ובנעורים, וגם היום, כשאני מבקר בישוב, הרגליים שלי נושאות אותי כמו מעצמם לעבר הגבעה הקטנה שלצדו, שם אני יושב ומביט לעבר המרחק. ואדי מכמש מתפתל ויורד לעבר הרי יהודה, הם בתורם נעים במרדף של התרוממות וצניחה לעבר ים המלח, והוא, ים המוות החלק והנוצץ שנראה מחושמל, ביום טוב, מגלה מעברו השני את הרי אדום, צוקים שצונחים בחדות למטה, אדומים, מכפילים את השמש ושופכים אותה על המלח והמים השמנוניים.

מה חיפשתי שם שוב ושוב, מה קורה לנו עם בוא החורף? נדמה לי שיותר מכל דבר אחר, במפגש עם הטבע, האיכות של מה שאנחנו מכנים "אגדתי" מגיעה לעולם, מופיעה שוב, נוגעת לרגע במה שהומר כבר לגמרי בגלוי ובעוד יותר גלוי. הרי המלה שמגדירה את הזמן הזה היא "חשיפה" וזו המלה המנוגדת ביותר לאותה איכות אגדתית. ערפל בו הצורות מאבדות את כוחם המוחלט, אוויר מטושטש שבתוכו הכל נראה מרוחק ומסתורי, הדימויים הספרותיים השחוקים הללו הם מה שהקיף אותי כשישבתי מול הגשם, בבית קפה ברחוב גאולה, עם חבר טוב. מה שחיפשתי בעי בילדות היה מוצא, אפשרות לחלום, להעניק לעצמי את המפתח החשוב ביותר שיש לנו: הדמיון.

אז, בימים הרחוקים ההם, היה לעי ואולי לילדות כולה, איכות כזו. הקרבה לטבע היא קרבה ליסוד בתוכנו שאחראי, בסופו של דבר, על החיים הרוחניים. המחשבה הדתית, או הרוחנית, היא פעולה של ערעור על החומר, כלומר על הגלוי, חוסר מוכנות להסתפק רק במופע הצר הזה, ידיעה שאין לה גוף ושפה שמתחת לפיזי שוכן משהו נוסף, זה שמאפשר לפיזי להפוך חי. הפלאי, המסתורי, אלו התכונות שחיי הרוח מבקשים להחדיר לתוך הרחובות המסודרים של התודעה שלנו, שאחרי הכל היא חיה מפוחדת שמבקשת תמיד לסדר את הדברים במקומם במהירות, להעניק שמות ופשר, לשרטט את מפת ההקשרים ולחתום על כרטיסי הנוכחות. לא מכיוון שהיא פגומה, אלא מכיוון שהחרדה מלווה את המפגש עם הלא מוכר, תמיד, וכך ראוי.

חשבתי השבוע הרבה על מושג ההתבודדות, שאולי קיבל את האפיון המוכר ביותר שלו דרך החסידות. נדמה לי כי בעומק ההתבודדותאותה הימלטות מהסביבה אל הטבע, ובתוכה שיחה גלויה, רגשנית, כנה עד כמה שאפשר עם האל, או עם כל מה שאנחנו מכנים אל, במאה מילים ושפות שונות, נמצא, בסופו של דבר, הכרה באותה איכות של הטבע, של עונות השנה, של מה שהוא, בסופו של דבר, האלמנט העתיק ביותר סביבנו. הוכחה דחוסה ועמוסה של הזמן, נחמה שעשויה מהשתנות אטית, יציבות תמידית, משמעת חסרת פשרות לאיזה כוח לא נראה. כשאנחנו מתקרבים לטבע, לתנועה שלו, אנחנו פוגשים ממד דחוס יותר של זמן, אנחנו פוגשים את מה שחלף דרך אלפי השנים שאנחנו נצברים ומשתנים על פני האדמה. ההתבודדות היא קרבה לאל, איך שלא נבחר לקרוא לו, במובן הזה שישנה חריגה מהמוכר, והיכן שישנה חריגה, יכולה להופיע קרבה, שכוחה נובע מהסדק בצפוי ובמוכר.

לא ידעתי מהי התבודדות כשהייתי ילד, מעולם לא קראתי את רבי נחמן, מעולם לא ראיתי בגדים תלויים על ענפים ואדם הצועק בקולי קולות בעובי היער כפי שראיתי שנים אחר כך, ובכל זאת, באופן טבעי, ידעתי לצאת להתבודדות, להתקרב למסתורי בכדי להתקרב לנצחי. השנים שעברו, בקצב הולך וגובר, הרחיקו ממני את אותה תנועה טבעית, אבל בכל פעם שמגיע הגשם, בכל פעם שהחורף, הדי דל לצערנו, לפחות בתל אביב, מקדיר את השמיים ושולח אוויר צפוף יותר, משהו מאותה התבודדות מופיע שוב, משהו נרמז בכוח העצום שמבקש להיחלץ מהשינה הארוכה שלו, משהו מבקש לגעת בכל מה שעמד על מקומו זמן רב כל כך, וצבר אבק ושעמום. משהו נחלץ בכדי שאנחנו נחלץ. ואם כבר התבודדות, ואם כבר רבי נחמן, ואם כבר חורף, אז הנה שיר מתוך הספר החדש " היסטוריה", שכולו על הציוויליזציה היהודית, והשיר הזה, כמובן, הוא על רבי נחמן, או נכון יותר, על ההתבודדות. חורף נעים לכולם.

רבי נחמן

הַצְּעָקוֹת נוֹגְעוֹת בַּנָּהָר וְנֶעֱרָמוֹת

בַּלֵּב הַצָּעִיר שֶׁלִּי. לְבַד הֵיכָן שֶׁהַבָּתִּים נֶעֱלָמִים

וְהַיָּרֹק פּוֹרֵץ בַּחֲגִיגָה מְבֻיֶּשֶׁת,

הֵיכָן שֶׁהַצְּעָקוֹת שֶׁלִּי נֶעֱרָמוֹת בְּלֵב

רָחָב יוֹתֵר, מִבַּעַד לַשְּׁתִיקָה הוּא נוֹגֵעַ בָּנוּ:

הָעֲנָפִים, הָרָקָב, הַחַיּוֹת שֶׁחוֹמְקוֹת מִפָּנַי.

מוּכָן לְהַעֲנִיק הַכֹּל לְכָל אֶחָד.

כָּלכָּךְ לְבַד עַד שֶׁאֵין דָּבָר רָחוֹק מִמֶּנִּי.

יְלָלוֹת מוֹסְרוֹת מִבַּעַד לַיַּעַר אֶת הַיַּתְמוּת, הַחֹרֶף,

כָּל מַה שֶּׁמְּאַלֵּץ אֶת הָאֱמוּנָה, אֲנִי מְסָרֵב,

צוֹעֵק חָזָק יוֹתֵר בִּכְדֵי

לִהְיוֹת נָקִי מִגּוּף, אֶבְיוֹן תְּמִידִי, יָדוֹ פְּשׁוּטָה.

אֵינִי יוֹדֵעַ דָּבָר, הַשִּׁירָה הַפּוֹרֶצֶת מִמֶּנִּי כָּעֵת

הִיא נִסָּיוֹן לְחַלֵּץ תְּגוּבָה, הַהִשְׁתַּטְּחוּת עַל הָאֲדָמָה

הִיא נִסָּיוֹן לְאַחֵד בֵּין עָפָר לְעָפָר,

לְהִתְקָרֵב לָאַחְדוּת שֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ מֵאִתָּנוּ.

רֵיחַ תַּפּוּחִים פּוֹתֵחַ אֶת הַחֹשֶׁךְ, אַתָּה

מִתְעַלֵּם מֵאִתָּנוּ, מְרַחֵם עָלֵינוּ בְּעוֹדְךָ מִתְעַלֵּם מֵאִתָּנוּ

מְלַמֵּד אוֹתָנוּ סַבְלָנוּת וְאִפּוּק, הִצְטַבְּרוּת.

לַמֵּד אוֹתִי לֶאֱגֹר בִּדְמָמָה שִׁירִים, צְעָקוֹת, לְהִתְפָּרֵץ

לְתוֹךְ הַשֶּׁפַע, עָמֹק לְתוֹךְ הַתַּפּוּחִים, יָדַי מְלֵאוֹת

בְּמַעֲנֶה בְּעוֹדִי נוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה,

כְּמוֹ נָהָר אֲנִי נִמְהָל וּמַמְשִׁיךְ, נוֹגֵעַ בַּגָּדוֹת וְזוֹרֵם בְּחִפּוּשׂ

אַחַר מַה שֶּׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *