מה שהחיות יודעות (1)
.
יום הולדת 4 למעין הקטן סימן את תחילת עידן המתנות השוות באמת מבחינתו. סבא וסבתא קנו לו אופניים עם גלגלי עזר. הדודה והדוד קורקינט בלי גלגלי עזר. האחים הגדולים שאלו איזו חיה הוא רוצה. הוא רצה חתול, אבל לנו בשלב הזה אין בלטה פנויה אפילו לנמלה, אז התפשרנו על דגי זהב. שניים כאלה. פלוס דג נקיין שאמור לאכול להם את כל מה שאנחנו מתעצלים לנקות.
על הרגע הראשון נועה, האחות הגדולה והחכמה, עלתה על זה שלא מדובר בזוג רגיל. היה משהו מאוד עליז, חם ומלא תנופה בדרך שהצמד ריקד לו באקווריום יחדיו כמו זוג מתעמלי שחיה אמנותית. הנקיין השחור רבץ לו עגום על הקרקע.
"מסכן". אמרתי. שחור ובודד שכמותו.
"מעניין אם הם ידביקו אותו בשמחה שלהם", חייכה נועה.
"לא נראה לי שהוא חושב שזאת גם השמחה שלו", הפטרתי וחזרתי ללעוס את עוגת השוקולד בדגם שאול החתול, שחמש דקות לפני כן, מעין סיים לעשות פוווו גדול ונרגש על חמשת הנרות שמעטרים אותה.
ואיך שטעיתי שזה לא להאמין. תוך יומיים שלושה הנקיין העגום נדבק בעליצות של השניים המוזהבים ועכשיו הם שלישיה וכל מה שהם עושים כמעט גם הוא עושה, פלוס ההשתאות התמידית של מי שהבורא גזר לו זיכרון באורך של 11 שניות.
מדהים כמה שהשמחה מנצחת גם במים.
.מה שהחיות יודעות (2)
"אנחנו מספרים לעצמנו שקר גדול וחצוף על בעלי החיים", פסק חברי הטוב דודי, שהגיע בשבוע שעבר לחופשת מולדת ממלבורן אוסטרליה ושכמעט כמו נח אירח בחייו מגוון עצום של חיות בית, בהמות, עופות ורמשים. "שקר גמור שנותן לנו צידוק להשתמש בהן כאילו היו חפץ מת. חיות מרגישות. חיות אוהבות, ופוחדות, יודעות וזוכרות".
הנה הסיפור המדהים על החבר הסורי של דודי, שבמלחמת לבנון הם ישבו משני הצדדים של אותו הכביש שמוביל אספקה ומשלוח של זונות לחיילים של האויב. ועכשיו הם חברים בלב ובנפש.
כל כך חברים עד שכשדודי בא לבקר, החבר הסורי במחווה עזה של ידידות הסיע אותו לחווה של פרות מחמד, התביית על עגל שמנמן וטוב וניגש לשחוט אותו ליד האמא, שתקפה אותו בזעם נורא. רק התערבות של עובד מקומי הצליחה להפריד בין הקרניים של הפרה לחזה של החבר.
"העניין הוא", המשיך דודי, "שמאז בכל פעם שהפרות בחווה, ואנחנו מדברים כבר על דור שלישי או רביעי, רק שומעות את רעש המכונית המתקרבת של החבר הסורי, הן נכנסות למצב קרב חסר שליטה. הזיכרון עבר מדור לדור, שיש רוע בעולם ושיש להלחם בו".
.מה שהחיות יודעות (3)
.
גם החיות של פרשת נח יודעות. לבוא לתיבה. לצאת מהתיבה. להתקיים בתוכה. הכתוב פשוט לחלוטין וגם רש"י בעקבותיו, שהחיות הגיעו מעצמן לתיבת ההצלה, ושבמשך שנת מבול תמימה הן השכילו להתקיים שם בכבוד הדדי. בסופה הן חששו לצאת, אבל רצו לצאת, אפילו נזקקו לאות ברית מאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בשביל להחזיר את האמון שלהן בעולם הזה ובטעם לשרוד ולהתרבות במקום שרק הרגע התהפך ונמחה כמעט לגמרי.
ואכן, העולם החדש שאחרי נח, בעצם העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, מתחיל כמחנה פליטים. ניצולים בטראומה. תחושת הקביעות של המינים, זו שנותנת בעצם טעם לכל המעשים, נסדקה. זה עולם של יתומים. של שכולים. עולם שצריך ברית חדשה. הבטחה חדשה. שלא משנה מה, הבורא לא יהפוך אותו שוב.
וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.
אבל מהי קשתו של השם שאותה הוא נותן בענן? ומדוע דווקא היא נבחרה להרגיע את כל היצורים ולהבטיח שההעננים השחורים האלה מעל לראש שלהם לא מבשרים את סוף הציווילזציה? הרבה התקשיתי בקשת. הנה כמה רעיונות.
קשת בענן
.
מעכשיו זה עולם של גוונים. יש אור אמת אבל הוא משתבר על המחיצה והחושך כך שניתן לקבל אותו בזוויות אין ספור. בפילטרים שונים ומשונים. אדם אומר משהו אחד וכל אחד מבין משהו אחר. רש"י כותב שהקשת שייכת לדורות חסרים. כשהאמת עמומה דנים אותה בגוונים. כל אחד והאמת שלו. בדורו של בר יוחאי או של המלך חזקיה, לעומת זאת, היה ניתן לדון בשחור לבן. כמו לפני המבול.
אבל ייתכן, שדווקא הגוונים והיופי הם העדות שהשם משאיר לקיומו ולרחמיו האינסופיים בתוך טבע שנכנס עכשיו לאוטומט, ושהיופי עצמו על שלל הגוונים שהוא מציע הוא הוא העדות לאהבה השמימית שמסתתרת מאחורי טבע אוטומטי ומאיים. אתם מכירים את זה ממוזיקה, מאמנות או מהמעשה היפה כשלעצמו: הדרך להגיע או לחוש את הנסתר עוברת דרך ההתפעמות מהיופי של הנגלה.
היופי כשגריר של הרוח האלוקית בעולם מטריאליסטי מתחבא אולי באות הברית הזו של הקשת. אבל מהי האות? באיזה אות מדובר? נדמה לי שהקשת דומה הכי הרבה לאות חית. אולי בשביל לסמל את הערך המוסף שמפעיל את שבעת הגוונים. את הצבע השמיני. את מה שמעבר לצבע.
מעביר את המפתחות
ואם זה דווקא היופי של העולם שמזכיר תמיד את היסוד הנעלם, החסר, הלא נתפס, אז העולם שאחרי המבול נזקק להרבה מאוד יופי. זה עולם, שבו הבורא מסתיר את עצמו בטבע מחזורי (״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״) ומעביר את המפתחות הגלויים לנח ולצאצאיו. בעצם במעשה התיבה שנמסר לנח, על ההשלכות הטכנולוגיות שלו, המוסריות והחסד הגמור של הצלת עולם החי, הבורא מעביר לאדם את ההנהגה הגלויה של כדור הארץ ואת הפוטנציאל החי להנהיג, להחיות ולשרת או חלילה לנצל ולהאביד את כל המערכת.
צריך לזכור שהחוזה החדש הזה נחנך במי שנאמר עליו צדיק תמים. זה הבסיס. זה הדי.אן.איי. מכאן הכל מתחדש.
אבל זה כבר לא בנה של אמא אדמה. ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם״. הקשר לאדמה ניתק. והשכל האלוקי העלה את האדם מעל ומעבר. אופציות טכנולוגיות חדשות ומסעירות בפתח. העיר החדשה. פרוספריטי בלתי נתפס. וחרדה קיומית נוראה. עולמו של האדם.
