אחרי שבפרק הקודם עסקנו בשאלה מה תפקידו של האדם בעולמו, הרמח"ל בא אומר אמירה מהפכנית:
"האדם לא נברא אלא להתענג"
מה?
בואו נמשיך את המשפט: "להתענג על השם ולהינות מזיו שכינתו".
נשמע לכאורה כמו מניפולציה דתית, אבל בואו ננסה רגע להבין מהו בעצם עונג.
בספר התניא כותב ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שיש לאדם שתי נפשות. נפש בהמית, טבעית, שאחראית לכל תפקוד הגוף, ונפש אלוקית, שאחראית על ענייני הרוח. לכל אחת ההנאות שלה. אדם יכול להנות מסטייק טוב, אבל גם יכול להתענג מנוף יפה, משירה, ממוזיקה, משיחת עומק, מיחס של אהבה. יש גם צורות עונג גבוהות יותר, רוחניות לגמרי, בתורות המזרח מדברים על נירוונה, היהדות מדברת על חיבור לבורא עולם דרך התפילה.
עונג הוא תחושה שהיא מעבר להנאה. יש בה מלאות, גשמית או רוחנית, שמתפשטת בנפש. בסופו של דבר, עונג הוא דבר טוב ורצוי, השאלה כמה מקום הוא תופס ומה הכיוון שלו.
אם הוא הופך להיות ערך, אם המטרה של הגוף מתמקדת אך ורק בהשגת עונג גשמי, האדם מוצא עצמו עוסק בחיי רגע שפוסקים עם כלות אותו עונג. העונג הזה מוריד אותו מטה. כשאדם עוסק בעונג גבוה יותר, החל ממוזיקה, קשר של אהבה, עד מציאת סיפוק מעשית חסד ועזרה לזולת, העונג הזה מרים אותו למעלה.
יש מקומות שבהם עונג גשמי ועונג רוחני נפגשים. סעודת רעים, זוגיות אוהבת בין בעל לאשתו, שבת, עליה נכתב "וקראת לשבת עונג". ככל שהעונג הרוחני גבוה יותר, הוא מקדם יותר את הנפש. ככל שאנו עולים למעלה, אנו מגיעים לבורא עולם, שלמעשה מהווה את מקור העונג. כשאדם מגיע בעבודתו לדבקות עם בורא עולם, הוא מגיע למקור ממנו נובעים כל התענוגות, כי הוא המקום הרוחני הגבוה ביותר.
כיצד מגיעים למצב הזה? מהו השלב הראשון בסולם? בכך נעסוק בשיעור הבא.
רוצים עוד?
וכאן תוכלו לשמוע את פרופ' חביבה פדיה מספרת על הקשר המפתיע בין בעל התניא לפרויד
