פולחן הזהב

הכסף, בימינו, קיבל איכות דתית כמעט, יש לו מקדשים בדמות המוסדות הפיננסיים, ימי חג כימי קבלת המשכורת וריטואלים קבועים. כמו בכל הדתות הגדולות, גם הוא מייצר היררכיה מעמדית המרוממת רק את הקרובים אליו ביותר
פולחן הזהב

השבוע, במקרה, נכנסתי לבנק ופגשתי שם משורר אחר. עמדנו שנינו ונהלנו שיחה. הייתה זו שיחה שהתגלגלה באופן המוכר, הכמעט מובן מאליו, בוודאי בהקשר שבו נפגשנו, אבל גם ללא קשר, זו שיחה שמתרחשת לא מעט בחיי, שיחה שהתמקדה בשלושה נושאים: שירה, צדק ופרנסה. לאורך דיבור על השירה הרגשתי מוזר, תלוש. אותה שיחה שאני מנהל פעמים רבות נראתה לפתע חלולה וחסר נוכחות. הבטתי ימינה ושמאלה, ושלטי הפרסומת, מנהל הבנק שהסתובב בגנדרנות, האווירה המעוקרת רגשית, כל אותו עיצוב חלק, בצבעים מהוססים, כל אותה יעילות ששידרו הפקידות, הכל עמד והקיף את המילים באור משונה. אחד הלקוחות התעצבן, כרטיס שהוא הזמין לא הגיע, הפקידות ומנהל הבנק ענו לו בקול שקול, טכני. הוא חווה חוויה רגשית, תסכול, חוסר אונים, פחד, הוא חשש לאבדן הדבר שכולנו מחזיקים כעוגן, והם, אולי בצדק, לא יכלו להיענות לחוויה האנושית שמולם, הם לא יכלו להרגיע אותו, אלא רק להסביר את המצב, את האפשרויות ואת הכשל האנושי.

כשהבטתי בו הבנתי מדוע אני מרגיש שהשיחה על השירה הייתה חסרת אוריינטציה, אבודה ומוזרה, כמו מין מלמול של אדם שאיבד את דעתו והוא מבקש לשחזר משהו שאינו קיים יותר, שאינו יכול להיות קיים יותר בתוך היקום החדש אליו הוא נכנס. הבטתי בנו, משוחחים, הבטתי בלקוח, ותהיתי מה עושה לנו המפגש עם כסף, מה קורה לנו בהווה הנוכחי, שהכסף הוא המייצג הגדול שלו, כסף שקיבל איכות כמעט דתית, שיש לו בתי תפילה בדמות הבורסה והבנקים, שיש לו ריטואלים, שיש לו ימי חג כימי קבלת המשכורת. כסף אחראי על המובן העמוק ביותר של העולם הנפשי שלנו, על מצב הרוח שלנו. מה שקורה לנו, לחלק מאתנו, במפגש איתו, היא תחושת ניתוק, ניתוק מהזהות האותנטית וצורך להתרחק מעצמנו בכדי להיענות לשפה השלטת.

צריך להודות על האמת, רבים מאתנו חווים את הכסף כאיום, כיעד נכסף אליו הולכים חיים שלמים מבלי להגיע, ככישלון מתמשך. תרבות הצריכה מכריעה את חיינו. אני עובד בבית ספר, ואני מביט על התלמידים. נערים נהדרים, באמת, גם ברגעים הכי קשים שלהם, אבל כמות הסמלים שהם חייבים לענוד בכדי להשתתף במשחק החברתי היא עצומה, והיא רק הולכת וגוברת. נערים היום תופסים מקום בחברה באמצעות חומר. אופניים חשמליות, למשל, סלולרי מהסוג המתוחכם ביותר, כל אלו הן לא הצהרות על נוחות ואיכות חיים, אולי גם, אבל הן בעיקר הצהרות חברתיות, על שותפות, התעדכנות ומצב כלכלי. זהו האיום הכפול: כסף הפך ליעד שלעולם אי אפשר להגיע אליו, מכיוון שמאחורי כל סכום יש יעד רחוק יותר ובו סכום כפול, ומצד שני מתפתח בנו צורך תמידי לרכוש, שהופך את הממון לאפשרות, אולי המרכזית, להתערות בחברה, התערות שהיא עניין הכרחי לחיינו.

וזו אולי המסקנה העגומה מכולם, המעמד החברתי הולך והופך, יותר ויותר, לפונקציה של מצב כלכלי. התלישות שחשתי בבנק היא אותה תלישות של רבים מאתנו, שהשיח הכלכלי פשוט אינו הולם שום צורך פנימי שלהם. אני שומע שוב ושוב את השיח על רכישת דירה. העניין הזה אינו רחוק בהרבה מאופניים חשמליות, כמובן, עם משמעות עמוקה וקיומית יותר. אותה שיחה על רכישת דירה היא, יותר מכול דבר אחר, רצון לחוש שווים ובעלי מקום בתוך חברה שהולכת ומתכנסת לחלוקה הקשורה ליכולת כלכלית. שוחחתי השבוע במקרה גם עם חבר שהוא שותף פעיל בשוק ההון. רציתי להבין את העולם הזה, לטובת ספר עתידי שאולי אכתוב יום אחד. אגב השיחה אתו הבנתי על מה עונה שוק ההון, אל איזו נקודה פנימית בנפש המודרנית הוא עונה: מהירות.

המהירות היא האויבת הגדול של השירה. פעולת השירה היא פעולה של עיכוב. הסיבוך הלשוני, הדחיסות, המטאפורה, כולם מבקשים להשתהות, להאט בכדי לשים לב, להתעורר מחדש אל ההווה. כששוחחתי עם אותו חבר, ראיתי כמה דינאמיות גלומה בהון, באיזו מהירות הוא מחליף ידיים, באיזו תזזיתיות המניות קמות ונופלות, ואיתן שער המטבע והדוחות הכספיים. אותה מהירות בהחלט עונה על צורך של האדם בן זמננו לחוש שהוא אינו מפסיד דבר. קצב מהיר פירושו עשייה, ובטעות, עשייה כזו נחווית כנוכחות. טעות, טעות.

כעת צריך לחזור לאותו לקוח עצבני, ולאותו כשל אמפתי של עובדי הבנק. הם לא עשו דבר שאינו טבעי עבורם. החבר שלי, שאיתו ישבתי כדי להבין את שוק ההון, הבהיר לי דבר אחד: אסור בשום אופן להיות רגשי בתוך העולם הזה. אם תעבוד דרך הפחד והחרדה שלך, אתה אבוד, אם תעבוד באמצעות התלהבות והתרגשות, תפסיד גם. איפוק, קור רוח, משמעת, כיבוי של העולם הרגשי. כל אלו מובילים את העיסוק בהון, מעצבים אותו ושולטים בו. כמו בכל דבר, הרבה זמן בתוך צורת התנהלות הופכת אותו למערכת הפעלה שפועלת מעצמה.

אם כן, מה לעשות עם אותה שיחה ועם אותה תלישות? אותה שיחה שמתחילה בכתיבה, כלומר במקום בו אנו חשים את עצמנו ממלאים את סיבת השהות שלנו בעולם, לבין הפרנסה, אותה מערכת שלעתים תומכת, ולעתים מתנגדת ומערערת על החלק הראשון בשיחה. אין לי שום דבר מתוחכם להגיד בכדי לפתור את הקונפליקט הזה, אני רק אומר לעצמי דבר אחד, בנאלי, פשטני: אני מזכיר לעצמי מה היה החלק הראשון של השיחה בבנק ומה היה החלק השני. מה בא לפני מה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. ממשיך ליהנות מהכתיבה היפה. תודה. עקיבה

    עקיבה
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *