א.

אברהם מופיע פתאום. אנחנו פוגשים אותו והוא כבר נשוי, וכבר מת עליו אביו, וכבר עזב מזמן את ארצו ומולדתו בדרך לארץ כנען. כשיאמר לו האלוהים "לֶךְ–לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" הוא יורה לו לעשות בדיוק את מה שתכנן לעשות גם כך, בסך הכל יאשר את המצב המצב הקיים.

התורה מתחילה את הסיפור מהאמצע. למה אלוהים מדבר עם אברהם? מדוע נבחר דווקא הוא? מה הבקשה הגדולה ללכת להיכן שממילא מועדות פניך?

המדרשים ינסו להשלים את הרקע: הם יספרו על הילד אברם ששואל "מי ברא אלה?", על חיפוש רוחני שמתחיל בשמש ובירח ונגמר באינסוף ועל אברהם הלועג לאלוהי תרח אביו ושובר את תרפיו. אבל דווקא בתמונת המדרש ההרואית הזאת – אברהם המנפץ את פסלי אביו – תתגלה האמת שיודע כל תיכוניסט שמרד אי פעם בחייו: זה לא סיפור גדול לשבור את אמונות ההורים. השלכת הכיפה, הוספת הכיפה, התיק הזרוק עם הבגדים – המעבר לעצמאות מחשבתית היא בקשת החיים הבסיסית, אתה לא יוצא באמת נגד עצמך.

ב.

אברהם יוצר אלוהים חדש – יום אחד יקראו לזה "מונותאיזם". באמונתו אין פסלים, ואין קרבנות אדם, יש אלוהים אחד שמקיים את העולם. אברהם יוצא להפיץ את האמונה החדשה סביבו: באוהלו הפתוח ישמעו נוודים אודות האל המנוגד כל כך לעולמם, ידבר על חמלה, על חיים. אברהם ושרה יחיו את התגשמות ההבטחות האלוהיות, אישור להשגחה ולהשגה החדשה: יצחק יולד ממקום שנותר בו רק צחוק, ובית אברהם יחיה ברווחה גדולה.

כשיאמר לו אלוהים "לֶךְ–לְךָ" בשנית כבר יבקש ממנו לשבור את 'האלוהים שלו'. שלו – ולא של אביו. את אמונתו הפרטית, את חייו, את הסיפור שסיפר לעצמו ועל עצמו – אנחנו תמיד רואים את האלוהים בצלמינו ובדמותנו. לא רק את יצחק בנו יתבקש אברהם לעקוד על המזבח, אלא גם את השמיים שיצר לעצמו. ייקח את החמלה, את ההבטחה, את החיים, ייקח את כל מילותיו לאנשים שיספרו על צביעתו בשוק, ייקח את אלוהיו השונה שלא מבקש את קרבן האדם (ובטח שלא קרבן הבן) – ויעקוד את ארצו הרוחנית, ומולדתו העצמית וביתו שלו תחת המזבח.

ג.

אבל ברגע האחרון: 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר'.

ואולי דווקא כן לשלוח? אולי זה הניסיון? איזה ציווי תקף – הדיבר הראשון או השני? איזה אלוהים מדבר אלי בכלל? זה שדרש להקריב, או זה האומר לי כעת להניח? האם אלוהים מתחרט? האם להרפות? האם לגמור את הכל במכה אחת חזקה?

אברהם מרסק את השאלות והתשובות כולן. נפשו עכשיו בעקדה היא סכיזופרניה אלוהית שעומדת מול אינסוף כפשוטו: מול אינסוף תשובות, ושאלות, ומעשים, וניסיונות, היא שבורה לאלפי רסיסים המפוזרים על גבי המזבח. כשיחזור הביתה יגלה שהוא מאבד את האשה שאיתו, ובמידת האמת גם את בנו. אברהם הולך להישאר רק עם אלוהים.

ד.

כשנה לאחר מותו של ר' נחמן מברסלב יצא לאור חלקו השני של ספר התורות המרכזי שלו 'ליקוטי מוהר"ן' (המכונה גם 'ליקוטי מוהר"ן תניינא'). חדי העין יבחינו שלפני תורה א' הוסיף ר' נתן (תלמידו הבכיר של ר' נחמן ועורך הספר) 'השמטה' תחת השם "אחד היה אברהם":

השמטה \ ליקוטי מוהר"ן תניניא – ר' נחמן מברסלב

"אחד היה אברהם" (יחזקאל לג) – שאברהם עבד השם רק על–ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם וזהו: אחד היה אברהם. וכן כל הרוצה לכנס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי בחינה זו שיחשב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעינים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, ורק יהיה בבחינת: אחד היה אברהם – כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל:

ה'השמטה' מדברת על הטוטאליות שבמעשה האברהמי, טוטאליות בה כל דבר – ואף הדברים הקרובים ביותר – עלול להיות 'מניעה'. יהודי המבקש לדרוש את קונו באמת, אומר ר' נחמן, חייב להיות כאברהם אבינו; אחד. יחידי. בודד.

ה.

נדמה לי ש'אחד היה אברהם' ו'אחד היה נחמן' – שר' נחמן לא מדבר אלא על עצמו. אפשר להתבונן בנסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל, באמירותיו לחסידיו, בהתנהלותו כמנהיג חסידי שנוי במחלוקת שאינו חושש לעשות דברים שאינם מקובלים, ולמצוא את העקדות המנחות בחייו, בדרך כלל ללא שה שימתיק את הקרבן.

נדמה לי שכאן הקושי וכאן המשיכה שלי אל אברהם/נחמן שמציעים את טירוף האלוהים. את המפגש עם הטוטאליות שבשבילו ילדותיך ימכרו לשפחות, בנך ייעקד, אשתך תמות מרוב צערה, והאנשים יצחקו ויבזו אותך ואת דרכך. אבל בסוף, כך הם מאמינים, בסוף יהיה אלוהים.

ואולי זאת פשר ה'השמטה' – 'השמטה' ולא 'תורה' כיתר התורות שבספר. ר' נתן בוחר להניח את הדברים מחוץ לסדר 'ליקוטי מוהר"ן תנינא' ולא בתוכם. ללא מספור, ללא מקום מסודר, מושמטים. תורה כזאת, מסמן לנו ר' נתן, לא יכולה להיות "בסדר הרגיל". דרישתה היא כמו ניסיונו של אברהם: מעל הסדר, מעבר לטוב ולרע – באלוהים.

.

עמיחי חסון הוא משורר, עורך ועיתונאי. הוא משמש כראש תחום תרבות ויצירה בבית אביחי ואחד מעורכי כתב העת לשירה "משיב הרוח". ספר שיריו "מדבר עם הבית" יצא לאור בשנת 2014 בהוצאת אבן חושן. בשנת 2015 זכה עמיחי בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר