זה היה שבוע עמוס, כזה שמצד אחד לא נעים להתלונן בו על משהו ומצד שני, מה לעשות, אני מרגישה כבדות ועצבות, חוסר סבלנות, ועייפות גדולה. רחוקה מכל מה שאני רוצה להיות קרובה אליו.
ולא מספיק שאני מרגישה ככה, באיזשהו שלב מתחילה בתוכי גם תחושת אשם קשה. איך אני מעזה להיות כבדה? מה לא בסדר בי? איפה כל מה שלמדתי? אולי אין טעם להמשיך, אם אני לא מצליחה ליישם?
אז איך לעזאזל אני מרימה את עצמי מכאן? לאן להסיט את המבט?
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע.
אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִים, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.
חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִילָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
בפרשה מופיע הניסיון של אברהם למצוא סיבה לא להחריב את סדום כולה, כי אולי יש בה חמישים צדיקים, או אולי ארבעים, או שלושים, או עשרים, או עשרה. משהו שיצדיק (אולי מלשון צדק, ואולי מלשון צדיקות) להחיות את אנשיה. אולי לא כולם רשעים?
אני לא מתיימרת לדעת איך נכון לפרש את הסיפור, אבל לי הוא הזכיר את התורה המפורסמת של רבי נחמן, שכשגיליתי אותה מצאתי נחמה גדולה. כי לא יכול להיות שהכל רע. בטוח יש בי משהו טוב. בטוח אמצא נקודה שאפשר להיאחז בה ולהתחיל לטפס מעלה מתוך הבור.
״דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע. וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד וַאֲפִלּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִיפּול מִזֶּה. רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב.
כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיך שֶׁהוּא, עַל כָּל פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה. כִּי צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה. וְעַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה.״
גם הלימוד של ימימה אביטל זצ״ל מדגיש את החסד שעלי לעשות עם עצמי. ללמוד להסתכל עלי בעין טובה. להיות גם הסנגורית של עצמי, לא רק בתפקיד הקטגור. לחוס על עצמי, אבל לא במובן שכל מה שאני עושה הוא טוב. זוהי עמדה שמאפשרת לי לקבל את המצב, לקבל את התגובות הרגשיות שלי, אבל למקד את המבט בטוב שבי. המעט שמוצאת הוא קצה החוט שלי להתחיל לטפס מעלה. לא ברגע, בהדרגה. בהתמדה. באמונה שיש טוב, ושכדאי להפנות אליו את המבט כדי לצלוח את הרע.
וכשבאים עם עין טובה, שמים לב שעצם זה שאני חושבת על מה שלמדתי תוך כדי הסערה – כאן מתחילה ההתעוררות. עכשיו מתחילה התנועה חזרה למקומי.
כמו שכתב אביתר בנאי בשירו ״לילה כיום יאיר״:
שוב אני נלחם
מגנט מושך למטה
זה בנקודות הקטנות
במילות עידוד
הפעם אנ'לא לבד
איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב
בין הבור למים
לפחות יש פה קרב
לפחות יש מים
פעם היה רק בור
