ניסוי חברתי בהכלה

הודו היא קורס מזורז בנושא המורכב ביותר של המציאות האנושית: ריבוי, שיחה בתוך הריבוי, והמחיר של העדר שיחה כזו. יומן הודו, תחנה ראשונה, מומבאי
ניסוי חברתי בהכלה

באחד הלילות הראשונים במומבאי הייתי במסעדה הממוקמת על גג לארוחת ערב. מתחתינו, כמו בדרך אגב, נעו לפחות מאתיים אלף מאמינים מוסלמים במה שהתברר ככינוס השנתי של הקהילה המוסלמית ממומבאי והאזור. מדובר בהתקהלות בה הם דנים על נושאים חברתיים ורוחניים, מנהלים וויכוחים ודיונים, מתפללים, ונעים בלהט בעוד פסוקים צועקים מרמקולים עצומים (אני מרגיש חובה לציין, למרות האהדה הבסיסית שיש לי להתקהלות דתית, וזו נראתה כנה ונלהבת, שלא היו שם כלל נשים). תושבי העיר שהיו במסעדה לצידי הופתעו לגמרי מהאירוע, הם יכלו להסביר אותו, אבל לא ידעו שהוא יתרחש מתחת לרגליהם. האירוע הזה, בקנה המידה שלנו, היה הופך כנראה לכינוס הדתי הגדול, המרשים והמאסיבי ביותר על לוח השנה שלנו. מה אני מבקש להגיד בסיפור הזה? שהודו, חייבים להבין, היא מקום של אין ספור קהילות שנוגעות זו בזו. אולי הניסוי הגדול ביותר בתולדות האנושות במגע, נוקשה ומכיל, של דתות אלו באלו.
.
סביב השולחן במסעדה, כך התברר, יושבת בחורה נוצרייה שמגיע במקור מגואה. החברה שישבה לצידה, היא אתיאיסטית אמנם, אבל בת של משפחה פרסית השייכת לקהילה הקטנה והמרתקת של הזרתוסטרה. קהילה שנשארה, פחות או יותר, רק בהודו, לאחר הרדיפה הקשה בארץ המוצא שלהם, איראן. לא רק שהיא בת למשפחה כזו, אביה הוא כהן, והיא חלקה אתנו הסבר על העבודה הרוחנית סביב יסוד האש במקדש (אליו, למרות שמאוד רציתי, אינני יכול להיכנס, רק בני הדת רשאים), על מקורות הדת והמנהגים בתוכה, למשל לבישת בגדים תחתונים מיוחדים, בדומה למורמונים, ועל הכרסום התמידי בקהילה מצד הצעירים שהולכים ונוטשים את הדת הזעירה ממילא. לצד צמד החברות הללו ישב זוג הינדי, מייצגים את הרוב הדתי במדינה, אבל גם הם, כשהסבירו מעט על הדת המסובכת, מלאת הקסם והאלים, הדבקות והתמימות, הסכימו שכל שיחה עם מאמין הינדי צריכה להתחיל במדינת המוצא שלו, אפילו עיר המוצא, עד כדי כך ישנו הבדל בין האמונה והפרקטיקה הדתית בין מחוז למחוז. ההינדואיזם מקבל פרשנות שונה, בעיקר ביחס לריטואלים שבו, למנהגים ולאווירה הטקסית והמשפחתית, במקומות שונים בתת-היבשת.
.
לאורך הימים הראשונים של בהודו אני מלווה את השהות בקריאה בספר הנהדר "עיר הג'ינים" (הג'ינים הם בני עוד דת מרתקת שקיימת בהודו) מאת ויליאם דאלרימפל שראה אור בסדרת "עולמות" של עם-עובד. פתיחת הספר מתארת שניים מהאירועים הכואבים בתולדות הודו. הראשון היא החלוקה לאחר סיום השלטון הבריטי, ימים בהם נולדו פקיסטן והודו העצמאית. באותם ימים, לאחר שהבריטים, כרגיל, חילקו בגסות את השטח שהיה בשליטתם בין האוכלוסייה המוסלמית להינדית, גורשו מיליוני מוסלמים לפקיסטן ומיליונים מבני הדת ההינדית גורשו לשטחי הודו. אבל הנורא מכל היה הטבח שכל צד עשה באחר, רכבות שלמות שעשו את דרכם לעבר המדינה האחרת נעצרו וילדים נשים וגברים נשחטו. הם היו שכנים רגע לפני, אכלו באותם מקומות, עזרו אלו לאלו, וברגע אחד הפכו את הפנים והפכו לצמאי דם. האירוע האחר שאותו מתאר דאלרימפל היא ההתנקשות בשנת 1984 באינדירה גאנדי, על ידי שומרי הראש הסיקים שלה (זה לא נגמר, הנה לכם עוד דת מרתקת הקיימת בתת- היבשת), שזעמו על כניסת חיילים למקדש הזהב באמריצר, והרגו במפגינים ששהו במקום, דבר גרר מהומות ועוד הרוגים ונפגעים. מקדש הזהב באמריצר הוא המקום הקדוש ביותר לדת הסיקית, וכניסת הצבא לשם התרחשה לאחר שסיקים השתלטו עליו מתוך רצון לקדם עצמאות של חבל פונג'ב, בו מרוכזים מירב הסיקים. לאחר ההתנקשות בגנדי יצאו הינדים רבים למסע נקמה בסיקים. טבח נורא התרחש גם אז, ורבים מבני הדת הסיקית הוצתו חיים.
.
אם אנסה להגדיר מה בין שולחן המסעדה המגוון, שלאורך כל הישיבה סביבו נעו תחתיו מאות אלפי מאמינים מוסלמים בדבקות, חוזרים על פסוקים מהקוראן, לבין הפצעים המדממים של המתח הבין-דתי בהודו, בין התנועה הנעימה של חוויות דתיות שכל אחד מאיתנו חלק עם האחר, לבין פגיונות, הצתה, רדיפה ורצח, התשובה תהיה מעגלים. הודו אינה דבר אחד, והדבר הזה נכון, בזעיר אנפין, גם לגבינו. האשליה הנעימה שמדובר בדבר אחד, הרצון הנואש להתייחס לזה כדבר אחד, רצון שנובע מאותה חרדה במפגש עם האחר, אותו לא נודע שהופך את חייך לבעלי איכות מטושטשת ומבולבלת, הרצון הנואש הזה מתפרק מול כל מופע כנה של המציאות. רק בבית הכנסת שבו אני מתפלל, ושאליו אני כבר מתגעגע געגוע גדול (אני מקווה מאוד ששמורים לי על המקום לצד יוסי בבליקי!) יש אין ספור מופעים של היהדות, בצבעים שונים ותמהילים שונים בתכלית.
.
אפשר, ורצוי להרחיב, או בעצם לצמצם את המבט הזה, לעבר העולם הפנימי של כל אחד מאיתנו. מה שנכון לתת היבשת, נכון לא פחות ליונתן. לא מדובר בדבר אחד, ולתת לזה כותרת מכלילה יהיה עוול כלפי הדמות השונה לגמרי שנחלצת ממני ברגעים שונים, במקומות שונים, בסביבה אחרת. הודו היא קורס מזורז בנושא המורכב ביותר של המציאות האנושית: ריבוי, שיחה בתוך הריבוי, והמחיר של העדר שיחה כזו. הודו מציעה, בו זמנית, את השולחן ואת מסעות ההרג, היא עושה את זה באותה נשימה, רותחת תמיד, מלאה באש דתית מלאה בדבקות והתרגשות רוחנית, ובאותה מידה אותה אש במהירות פונה אחורה ומכלה את ההתלהבות הדתית והפכת לגזענות, התכונה המנוגדת ביותר ללב הרעיון הרוחני: חיפוש אחר אחדות בעולם. אולי, אחרי הכול, זו הסיבה (לצד, הבא לא נרמה את עצמנו, יוקר מחייה הזול מאוד, הסמים, אווירת החופש והמרחקים) לעשרות אלפי המטיילים בתת-היבשת, רבים מהם ישראלים, המסע בהודו מעמיד אותך מול הרווח הגדול ביותר האפשרי לאדם, הריבוי, החיצוני והפנימי, לצד האפשרות של הריבוי להפוך לכאוס, וכאוס, יודע כול מי שטייל בהודו, היא המילה המדויקת ביותר לרחוב ההודי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *