הגעתי לוארנאסי, העיר הקדושה ביותר להינדואיזם, וכנראה העיר האנרכיסטית ביותר בעולם, בכובע אחר מכל המסעות שעשיתי לפני. באתי לכתוב, או נכון יותר, לעשות תחקיר קצר למשהו שהייתי רוצה לכתוב על העיר המופלאה הזו. אני לא מציין את העבודה הזאת ללא טעם, ביקור עם מטרה מנוגד לחלוטין למהות הבסיסית ביותר של הטייל הנווד, שעצם קיומו נובע ותלוי באותו שחרור רפוי של התודעה, הנעה ללא מטרה, ולכן נתונה כל הזמן לשינוי, כך שבתוך אותה רכות פנימית אלסטית מופיעה גם החוויה הדתית.
.
אבל בתנועה כזו לא הייתי מוצא את דוכן הצ'אי של פאפו, במעלה שכונת אסי בקצה העיר. האגדה מספרת שאותו פאפו היה אחד ממליצי היושר על ראש הממשלה נרנדה מודי. מתברר שכל מועמד פרלמנט זקוק לשלושה אזרחים שיאשרו את פרטיו האישיים, ואותו פאפו היה אחד מאלה שהעידו לטובת מודי. כדרכה של הודו, גיליתי (לפחות) שלוש דעות שונות: האגדה נכונה, האגדה היא שטות מוחלטת ופועל יוצא של האגו הכרסתני של פאפו, ודעה הגורסת כי הוא אכן הציע להעיד לטובת מודי אבל נדחה בנימוס על ידי המפלגה, שרמזה לו שיש דמויות ידועות יותר שישמחו לערוב לראש הממשלה. אבל כל זה אינו גורע כלל ממה שקורה בדוכן של פאפו, שידוע בתור הפרלמנט של אסי. כל ערב יושבים שם גברי האזור ומחסלים בקולות רועמים כל פוליטיקאי, איש דת, מנהיג ועשיר מהסביבה ומהודו כולה. הם נהנים מאוד לעשות את זה, כמו כל פרלמנט שכונתי דומה.
.
אם הייתי רק משוטט בוארנאסי (מה שאני מקפיד לעשות כל יום משעה חמש והלאה, עם כל הכבוד לספרות, יש גם את החיים) לא הייתי מגלה את המתח העצום שיש לצעירי העיר, ובעצם בהודו כולה, בין נישואי אהבה לשידוכים המאורגנים על ידי המשפחה. הרוב המוחלט עדיין מתחתן דרך שידוך משפחתי (אני מודה שבגילי המופלג זה כבר לא נראה נורא כל כך…). השינוי הגיח לפני כעשרים וחמש שנה דרך בוליווד, תעשיית הקולנוע ההודית. הסרטים שהופקו שם הציגו, דרך השפעה מערבית, מודל חדש של אהבה שלא נראה עד אז בתת-היבשת: צעירים נפגשים ומביטים האחד בשני, מתקרבים ומתאהבים. המודל הרומנטי החדש פעפע והחל גורם לצעירים להתבונן ימינה ושמאלה. אבל ההתחדשות הזו פגשה את חוסר האמון של המשפחות, שמכירות עשורים רבים ודורות של נישואים מאורגנים, התלויים בהודו באין ספור קטגוריות: קסטה, מעמד כלכלי, אזור מגורים והיכרות משפחתית.
.
ואם הייתי משוטט ללא מטרה לא הייתי מוזמן למסיבת חתונה שנערכה באסי. מתברר שטירוף החתונות הישראלי הוא עדיין לא המוגזם והצעקני בעולם, אם כי הוא בוודאי מתחרה כבד משקל בתחרות העגומה הזו. בשיא החתונה עולים החתן והכלה על במה מוגבהת, עליה הם מבצעים את מנהג הנחת שרשראות הפרחים זה על זה ומסתובבים דקות ארוכות בעוד תותח יורה פרחים ללא הפסקה, הבמה מסתובבת ומאות מכשירי סלולר מצלמים את הזוג הנבוך ללא הפסקה. מוזר לחשוב כי יש סיכוי לא קטן שהזוג הזה ראה אחד את השני פעם או פעמיים בלבד לפני כן, ולעתים אפילו זה לא. גם טירוף האוכל לא פסח על הודו, ובחתונה שאני ראיתי, שהייתה של המעמד הבינוני, הבזבוז התחרה בהחלט במפעלי הקייטרינג שלנו.
.
אני יכול להמשיך עם הסיפורים הללו, אבל המסקנה צפה ועולה בבירור: בכדי להיכנס למערכת הדם של המקום, כדי להכיר את המערכת החברתית ברזולוציה החדה והעמוקה ביותר, יש צורך לפנות לרגע מאותו שיטוט ארעי ולהתחיל לחקור, חקירה שקשורה ללוח זמנים וחיפוש, האויבים הגדולים של החוויה הרוחנית המתפרצת. ואכן, וארנאסי של הימים הראשונים איבדה משהו מעצמתה הרוחנית עבורי. כשהגעתי לארטי בגת המרכזית, נזכרתי במי שהייתי לפני עשר שנים. הבגדים היו רפויים וצבעוניים יותר, הגוף רזה יותר והארטי, אותו טקס ערב ובו הכוהנים הברהמינים מניעים את האלמנטים השונים מול הנהר ומול הקהל העצום שמתכנס על המדרגות גרם לי אז לחוויה רוחנית אותנטית ומעוררת. הפעמונים שמלווים את הטקס ללא הפוגה גרמו לגוף לרעוד, הקטורת והאש העירו את החושים, תחושת שותפות עם הקהל שירד אל הגנגס והשיט בו את המנחות עברה בכל עצמותי. האדם המבוגר בעשור שישב על המדרגות כעת התבונן על הכל במבט בעל ארוס אנתרופולוגי מרוחק: חברות הטיילים הצעירים שלא עזבו את הטלפון לאורך הטקס כולו, ההתגודדות של מוכרי התמונות עם מכשירי הפיתוח הזעירים שלהם בפינה הקבועה, חבורות הטיול המאורגן שמיהרו בבהלה דרך ההמון אל המושבים הנוחים שמעל, הסאדהו הקבוע בפינה שאחראי על השארת נתיב ליורדים אל הנהר בעזרת התזת מים על המדרגות, המשפחות מביהר ואוטר פארדש שמסיימות את הביקור המרגש בעיר בטקס הערב.
.
המאבק הזה, בין המשוטט בוארנאסי של לפני עשור לבין מי שיושב וכותב ללא הפסקה היום הוא מאבק מרכזי בזהות שלי, אבל גם בזהות של כל אדם מודע. הרצוא ושוב שלנו מורכב מאותה התמסרות, פראות ושכחה, תכונות שמגבירות את נוכחות ההווה, לבין ריכוז ובהירות, סדר ותכנון, תנועה מדודה ומחושבת לעבר מטרה, שיש בהם תמיד תחושה חריפה של העתיד. מה שאנחנו רוצים שיגיע והצורה שבה אנחנו צריכים להתגייס בכדי לגרום לזה להתרחש.
.
זהו, אם כן, מאבק בין זמנים שונים, בין הווה לעתיד, בין התמסרות לאיפוק. והזמן, כדרכו, מועד תמיד לשינוי. לכן גם כעת, כשאני עם המחברת ועם הראיונות והסיורים, בתוכי מתהפך ולוחש אותו נווד מהעבר, וכשאני משחרר אותו בשעה חמש בערב אל וארנאסי הכאוטית של ההווה, ומונע מעצמי, כמעט בכוח, שלא לכתוב עוד מילה, הוא אמנם מתפרץ מיד. אבל המבט שלו, לעתים לצערי, כבר נשאר מרוחק.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר