הצחיחות. החשמל הסטטי. האבק. השריפות. בינתיים אני מתקשה לקרוא לזה חורף רומנטי. סוף נובמבר ועוד רגע חנוכה ובקושי אפשר להתהלך קצת בחוץ. יש אנשים שחיים בנהיגה, יש אחרים שחיים בשינה, אני חי בהליכה. כותב שירים בהליכה. לוקח החלטות בהליכה. פעם כשהיו טלפונים "קלאסיים" עם חוט ושפופרת הייתי מותח את החוט עד לגבול הקריעה ולפעמים גם מעבר לו.
.
מקיר לקיר, ומשם בחזרה, אין לי רשיון נהיגה. ותודה לאל, כך אומרים כולם, שאין לי. לא כזה חיסרון גדול בתל אביב. פעם הגענו לפנסילבניה והכל היה מתוק ויפה ואנשים חיים בתוך מציאות של חוות הרשי, שוקולד טופי, פופ קורן מתוק, ומגרש חניה קטנטן וזוגי שפתוח אל הכביש. אבל אין מדרכות. כלומר ממש אין. בתכנון.
.
"אתה יכול ללכת בחווה שלנו", אמרה לי זוגתי, "זה בערך הקילומטרז' הרגיל שלך".
אז הלכנו. והייתה חווה. ונוף. וכיף. ופנסילבניה יפהפיה בסתיו. אבל אני בנוי לגאולה. אני בנוי לצעוד ברשות הרבים. ואת הסיכוי הזה שמשהו נפלא ובלתי צפוי יקרה לי היום, תל אביב הכעורה והדרוסה שלי נותנת עדיין בנדיבות שאין לה שיעור.
אז אני הולך. פעם הייתי ממש ממציא סיבות וסידורים בשביל להזיז את הרגליים. באחד השירים הכי יפים בעולם ג'ון לנון שר לבנו הקטן שון שהחיים האמיתיים קורים כשאתה עסוק בלתכנן תכניות.
.
אז הפנמתי ועשיתי מלאן תכניות, אבל אני חושב שיש שלב שבו אתה כבר מכיר בערך הקלוש של תוכניות, בטח אם אתה אמן תל אביבי ותיק. אז אני משתדל פחות ללכת ויותר להתהלך.
.
מה שעומד בין ההולך והמתהלך
.
ההולך צריך להגיע. המתהלך הגיע ברגע שהוציא את האף מהדלת. ההולך מחליף מציאות במציאות. המתהלך מחבר ביניהן. ההולך אצה לו הדרך. המתהלך מתהווה מהדרך. בפרשת בראשית האלוהים מצווה את האדמה להוציא עץ פרי. כלומר שטעם העץ כולו יהיה כטעם הפרי. העץ הוא הפרי. האדמה הוציאה עץ עושה פרי. בנתה היררכיה. אנלוגיה. תלך לפה. תלך לשם. תעצור נשימה. תחרוק שן. אולי יזרקו לך עצם.
.
המתהלך מחזיר את הטעם הבראשיתי. המתהלך הוא החיוך שלפני שסיפרו לנו שצריך סיבה טובה לחייך. המתהלך הוא גיבור הסרט.
.
המתהלך הראשון
.
אבל המתהלך התנ"כי מוסיף עוד מימד. כאן המתהלך הוא המהלך את עצמו. כלומר יש שניים במתהלך. זה שמניע את המהלך וזה שנע. האידיאל וההגשמה. האלטר אגו והאדם. האל והאדם. הראשון שהתהלך היה קול האלהים בגן העדן בעוד אדם וחוה מתחבאים מפניו. באוטופיה של משה בספר דברים, לא רק שלא יהיה על מה להתחבא אלא שהאלוהים כבר יתהלך בתוכנו. ביניהם יש את הסיפור המסתורי על חנוך שהתהלך את האלוהים עד שלקח אותו אלוהים. וכמובן: "את האלוהים התהלך נח".
.
מובן שהמתהלכים המקראיים הם צדיקים. הם לא נעים סתם על האדמה בשביל להגיע ממקום למקום. התנועה שלהם מסונכרת עם התנועה של הבריאה.
.
התהליך של אברהם
.
אברהם הוא כבר חידוש. זה לא איזה צדיק סטטי נבדל מעם שמקבל הארה ומתבטל בה. למעשה כל סיפור חייו של אברהם פותח לראשונה את האפשרות שלך ושלי להתהלך מתישהו באוטופיה של משה.התהליך שאברהם עושה מהאידיאל להגשמה, מהראש לרגליים, הוא ארוך ומפרך. קודם הוא "עובר" בארץ. אחר כך "מעתיק" את מושבו, אחר כך "נוסע" בארץ. ו"הולך בה". ואז סוף סוף "מתהלך". ולבסוף אפילו "מתהלך לפני האלוהים".
.
"האלוהים אשר התהלכתי לפניו" כך מצטט אליעזר, עבד אברהם, את רבו, ששולח אותו במיטב פרשת השבוע חיי שרה למצוא בת זוג ליצחק . אליעזר היה התלמיד הגדול של אברהם. אם דווקא את זה הוא מצטט, את ההתהלכות לפני האלוהים, אז זה שיא הלימוד. שיא הידע.
.
אבל מה זה להתהלך לפני האלוהים?
.
קראתי אתמול באוטובוס משל נפלא שמביא הרב אשלג באחת השיחות שלו. מישהו עבר על חוקי המדינה והוגלה לכלא רחוק ונידח, שם נידון למאסר עם עבודת פרך. בין לבין הוא גם מאבד את הזיכרון. ושוכח את האשה, הילדים, החברים, הכל. עכשיו אותו אדם, מבחינתו המקום הנידח שבו הוא עכשיו אסור, הוא הבית. הוא המציאות. והוא נקשר אליו עד כדי שהוא מתמרמר על חוקי המדינה שיכולים לעשות דבר כל כך נורא ו"להגלות" אותו מהכלא הנידח אם הוא חלילה ימצא עובר עליהם, "אבל אף פעם לא יעלה בדעתו", אומר הרב אשלג, "שהוא בעצמו, הוא מהעובר על חוקי המדינה, וכבר דנו אותו בחומר הדין וכבר הוציאו את פסק דינו לפועל וכיוון שהוא חלה במחלת השכחה, אף פעם לא ירגיש את מציאותו האמיתית".
.
על פי הדברים הללו, המתהלך לפני האלוהים הוא האדם שנדלק בו הזיכרון והוא מרגיש את מצבו האמיתי ועושה כל מאמץ והשתדלות לחזור אל "מקום הישוב" האמיתי שלו. איך נדלק? אומר הרב אשלג, על ידי חסד, על ידי "רבוי מעשים טובים, מתחיל לפעול אצלו מוח הזיכרון ומתחיל להרגיש עד כמה נתרחק כל כך ממקום ישוב העולם… "
.
וזה מאוד פשוט בעצם. כל מעשה טוב פותח חרך לתדר נשכח. תדר שברגיל אין לו שום נוכחות בעולם השכחה. רבוי מעשים טובים בוודאי. ואם כך, "להתהלך לפני האלוהים" משמעתו להיות בתנועת תשובה מתמדת דרך מפת תדרים (הטוב למטה שמהדהד את הטוב למעלה) ל"מקום הישוב" של הנשמה.
.
נעלי קפיצה
.
לאליעזר, עבד אברהם, אחרי כל מאמץ ההתהלכות של רבו, יש כבר נעלי קפיצה. המדרש מביא ש"קפצה לו הדרך" מאלוני ממרא ועד לחרן. מה זה קפיצת דרך? שהפיסי בסינק מלא עם הרוחני. כמו שאני יכול לחשוב ולהגיד את זה אני יכול גם לעשות את זה ממש. איך עושים את זה? בטח אולי תהיה מתישהו טכנולוגיה להעתיק יצורים ממקום למקום. הלימוד החשוב כאן הוא שאיפה שדעתו של הרב נגמרת מתחילה דעתו של התלמיד.
.
אם התלמיד הוא בחזקת עבד כמובן. כלומר, בביטול גמור.
.
פרשת העבדים
.
אליעזר הוא גיבור פרשת חיי שרה שנפתחת בפטירתה של האם הראשונה. היא ברובה מגוללת את מסעו הפנטסטי של עבד אברהם שמתנה תנאי של חסד עם האלוהים ומתפלל שהשושלת לא תקבע על פי קשר דם (שאז הוא הכנעני, מראש מחוץ לסיפור) אלא על פי מעשה האדם. ונענה בגדול.
.
הרעיון שיש לאדם כלים לנצח אפילו את הגנטיקה של עצמו, ושחסד אנושי הוא הוא המוטיב שקובע את התגלגלות הדברים, אפילו נגד המגמה הקבועה בהם, מתחיל בשרה שמוסרת את שפחתה לאברהם בן זוגה, ממשיך באברהם שמתפלל על עצירת הרחם של אבימלך ובני ביתו, ונענה תחילה בפתיחת רחמה של שרה.
.
אבל אלה היו שרה ואברהם המיתולוגיים. הפרשה שלנו מתעסקת עם התלמידים, ולכן השיחה הפנימית של אליעזר תופסת בה כל כך הרבה מקום. הוא אולי לא נולד עם זה. אבל אם רוצים את זה ומדברים על זה, דברים נולדים בזמן אמת. אפילו אנשים.
.
הטור מוקדש לעלוי נשמתו של דודי האהוב אברהם בן יוסף ושמחה שנפטר בערב שבת חיי שרה שבה קראנו על פטירתו של אברהם אבינו, ואין מה להוסיף עוד.
