התגלה הסוד שעומד מאחורי הפופולריות של דוכן הצ'אי של פאפו! אמנם הצ'אי שהוא מכין הוא ללא ספק מהגרועים בשכונה (הצ'אי של הבנגלי במורד הרחוב ושל הבחור הצעיר מול פאפו טוב בהרבה), אבל אצל פאפו יושב, לאורך כל היום, בן משפחה ולפניו קערת כסף קטנה. בקערה מונחת תערובת בהנג, ממסטל מקומי שנטחן לאבק ומעורבב במים בכדי להשיג עיסה דביקה עם איכויות הרגעה לא מבוטלות. לאורך היום כולו עוצרים מול הדוכן אזרחי השכונה וכולם, נהגי הריקשה, העובדים במערך התיירות, עובדי מדינה, מוכרים וסוחרים, סוללי הכביש, מוכרי הירקות והפוליטיקאים המקומיים, כולם זורקים אל הפה כדור בהנג וממשיכים עם היום. השכונה כולה, כך התגלה לי, מרחפת כמה סנטימטרים באוויר. פאפו רק זוכה בקהל העצום של אנשי הבהנג, וממילא, מוכר את כוסות התה בחלב ללא הפוגה לאותם מטושטשי ראייה מחויכים.
גם מערך החיים העדין של ואראנסי הולך ומתגלה. למשל, הסאגה העגומה, שמעידה על השינוי בהודו כולה, בגורל הארטי של אסי גת. לפני עשור, כשהייתי בשכונה, הארטי- טקס הערב שמבצע הפאנדיט, הכהן הברהמין- היה נעשה על ידיי פאנדיט בא בימים, כפוף ואיטי. הוא היה מגיע עם מגש הכסף הקטן שלו ובו אביזרי הטקס, אותו היה מבצע באיטיות מול המים, כשסביבו כמה אנשי שכונה, כמה תיירים וכמה מאזרחי השכונה הזמניים, כולם שקטים ומהורהרים. משפחה ברהמינית בעלת עצמה וכוח השתלטה על הגת. הם פתחו מסעדה מול הנהר, מסעדה שאין סיכוי שקיבלה אישור בדרכים מקובלות, ומול אותה מסעדה הם הנהיגו טקס ערב מנופח וראוותני. חמישה כוהנים צעירים עולים ערב ערב למופע ממושך של אש, קטורת, מים וצלילים. המון מתאסף על המדרגות והמופע מושך אליו תיירים רבים. השמועה אומרת שהכהן הזקן, אותו כהן של לפני עשור ערך את טקס הערב שבר את רגליו באופן מסתורי, והמבין יבין. ואם זה נשמע לכם קיצוני מדי, בלתי אפשרי בתוך עולם דתי-רוחני, הרי שהכבוד שלכם לתופעה שנקראת אנושות הוא חלקי בלבד.
עם כל יום שעבר, המערך הפוליטי של העיר התגלה גם הוא. מערך פוליטי שבו אין דבר חשוב יותר מכסף. כסף הופך לכבוד, לכוח חברתי, לכוח משפחתי ובהודו, גם לכוח רוחני-דתי. הבן של בעלי המלון שבו אני נמצא הוא מתמודד צעיר בשורות מפלגת bjp המפלגה ששולטת כעת במדינה. הדרך לעבר הפרלמנט מתחילה מפוסטרים ברחובות. העיר כולה מלאה בפוסטרים דומים: פניו של הפוליטיקאי הצעיר לצד התומכים בו משורות המפלגה. הכסף שהמעומד זקוק לו הוא עצום במונחים הודים. מה עושים, כמו תמיד, פונים לעשירים, פונים למשל אל הכהן שאחראי על מקדש סנקט מוצ'אן, המקדש השני בחשיבותו בעיר, שמוקד לאל הפופולרי והאהוב הנומאן. כהן שהפך, בעקבות השליטה בתרומות למקדש ומכירת המנחות לאחד מעשירי העיר. לכן למשל בתחרות היאבקות שנערכה ברחבת האבן שמול הגנגס היה אותו כהן האורח הראשי וכולם, ובעיקר הפוליטיקאים לובשי הלבן מיהרו לזנק ולגעת ברגליו של הכהן לאות כבוד. הנה לכם סגירת המעגל של הפוליטיקה, הדת והכסף, כוחות שבהודו מכירים האחד את השני מקרוב מאד. האחד נותן לאחר כסף וזה דואג בתורו להמשך השליטה במקדש, ולהפך.
הסיפורים הללו מגלים את מה שנמצא תמיד מתחת לפני השטח, אותו מקום שאנחנו מתחמקים ממנו פעמים רבות, מעדיפים להתעלם ממנו. כשאנו מתייחסים להודו, כמו לכל מקום דומה אחר, אנו מעדיפים לאפר את הפנים בצבעי ניו-אייג', אבל במקומות אחרים אותם ערוצים תת-קרקעיים מוסתרים היטב. מאמצים עצומים מוקדשים לאותה הסתרה, ומידי פעם, שאותו מבוך תת-קרקעי עולה מעל פני השטח כולנו המומים, מחזיקים את הפנים ומניעים את הראש בחוסר אמון. תחשבו על כל מקרה כזה בארצנו הקטנה, כמה אנחנו המומים מול כל כישלון של נבחרנו, אנשי הדת ומובילי התרבות. בהודו, במידה רבה, כל אותו מחול נסתר-גלוי. באופן מוזר ונהדר גם יחד, ההודים בזים לאותו מחול, כשם שהם מכבדים אותו. לועגים לו בה במידה שהם נותנים לו לעטוף, ופעמים רבות לחנוק את חייהם.
נדמה שאת ההסבר לכך ניתן למצוא באותה קבלה כנה, אותנטית של המוות בעיר. ואראנסי ידועה בגתות בהם שורפים את המתים מול הנהר. אותן מדורות אש עצומות בהם נשרפות גופות המתים הן אולי התמונה המפורסמת ביותר של העיר. המחזה, מול המוות, הוא זה שמעמיד מול האדם המערבי את השוק המשמעותי ביותר: טקס המוות אינו מלווה בבכי, בצעקות או בדרמה האנושית המוכרת לנו. איפוק, שקט והתבוננות מחליפים את כל אלו. נכון, התפיסה הדתית במזרח מנחה את התגובה הזו, אותו מעבר למקום אחר, שאינו בשום אופן סוף, ואין לדעת היכן טוב לה יותר לנשמה לשהות, אבל יש פה משהו רחב ומשמעותי יותר.
החיים, כך מלמדת אותך הודו, מורכבים מדבר והיפוכו, טמא וטהור, מושחת וישר, מלוכלך ונקי, מפואר והרוס. מאחורי כל דבר עומדים כוחות שונים, הנאבקים אלו באלו, וכפי שאתה מקבל את הצד הלבן, הנקי והטוב של הקיום, כך עליך לקבל את פני הצד המנוגד, המושחת, השחור והערמומי. לא, לא מדובר באיזו שלווה כלפי הקיום. למרות המיתוס, הודו אינה מצטיינת באיזו נינוחות רוחנית תמידית (זה אולי גורלו של המטייל חסר הדאגות), אלא בעמידה כנה וישירה מול טבע הדברים. ללא הצד העגום שלנו אין צד יפה וללא אותה סתמיות וכוחניות אין התעלות והתקדמות לעבר התגברות על מה שגורר אותנו מטה, כלומר, ניצחון של חיי הרוח על החומר. הניצחון היחיד בעבורו שווה לחיות.
