כילדה, היו מעט מאוד דברים שידעתי עליהם שהם קדושים. המשמעות הייתה שהם מחוץ לתחום. כמו האתרוג של סבא שלי, עטוף פשתן, מוטמן בכלי מיוחד שאסור היה לנו אפילו לפתוח. המושג חרדת קודש לוקח אותי ישר לשם. או למשל הידיעה שלא משנה מה, העיניים שלי חייבות להיות עצומות כשאני אומרת שמע. כך חוויתי קדושה: דבר כל כך נבדל, עד שהוא כמעט בלתי מושג.
בשנים שלאחר מכן, בהן רחקתי מתפילות, מצאתי שמוזיקה ושירים, ובעיקר הופעות חיות עצמתיות, מספקות לי רגעים של התרוממות רוח. אבל המושג קדושה לא היה קיים בחיי.
למעשה, רק לפני שנה וחצי זכיתי לחוויה שהעלתה בי שוב את המילה קדוּשה. והפעם היה שם שונה בתכלית – הרגשתי שאני בתוך הוויה אחרת. בלי חציצה. להפך. העניין היה חיבור למשהו שמעבר למציאות הרגילה. והחוויה המרוממת הזו נתנה לי כוחות וממש הפיחה בי רוח חיים לזמן רב.
מאז אני משתוקקת לקדוּשה. מנסה להבין איך בתוך אורח חיים שרובו חול, של זכוֹר אבל עדיין לא שמוֹר, אני יכולה לזכות לקצת קדוּשה.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם.
וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
הרב יהודה אריה אלתר, ה״שפת אמת״, מלמד דרך הפסוקים הללו ש״כפי רצון האדם יכול לעורר קדושת ה׳ בכל מקום. כי הכל תלוי ברצון האדם. ועל ידי זה הרצון יכול לעורר גם במקום הרחוק הארת ה׳. אין לך מקום שלא יוכל להרגיש הארת הפנימיות על ידי יגיעה של אמת״.
ובמילותיו של הרבי מקוצק – ״איפה נמצא אלוהים? – בכל מקום שנותנים לו להיכנס״.
אבל איך מתחילים? מה השער שצריך לפתוח בפנים כדי לטפס מהארץ לשמים?
הלימוד של ימימה אביטל זצ״ל מתאים מאוד לציור של סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הוא רוחני מאוד ומעשי מאוד בעת ובעונה אחת, וההתפתחות בו היא הדרגתית.
שער השמים, כך מתגלה בלימוד, הוא לא מקום. שער השמים הוא מוכנות נפשית. ״הקול הרוחני לפי הקשב״ אומרת ימימה. ״ככל שמקשיבות, קולטות. וזה יבוא כשתהיו מוכנות, בהתאם לאיפה שאתן נמצאות״. יש קול רוחני שקורא לנו כל הזמן. האם נשמע? תלוי ברצון שלנו להקשיב. בהסכמה להיעשות כלי. הקשב אינו מעבר ליכולותיי ולא במקום אחר, אלא בדיוק במקום בו אני מונחת. בהתאם למדרגה שבה אני נמצאת. כאן אני יכולה להכין את עצמי לשמוע, לגלות ולענות.
בשירה ״קידוש״, מתארת זלדה את המילים כמפתח להוויה של קדושה. כמפתח אל אותו שער נכסף.
וְהַלֵּל לַמִּלִּים הַקְּדוֹשוֹת
שֶהִנָּן אֲחָיות קְטַנּוֹת
לָעֶרֶב הָרַךְ,
וְכָמוֹהוּ תֵּדַעְנָה לִפְתֹּחַ
דְּלָתוֹת
שֶׁל פְּנִים הָאֲנִי
וְאֶלֶף שְעָרָיו,
עַד כִּי זֶרֶם נַפְשִי
זֶה הַחַי הֶחָפְשִי
יִתְעָרֵב בְּזִרְמוֹ שֶל הַיְקוּם.
מה יש במילה שמסוגל לפתוח שער? שיודע לעורר מחשבה, או רגש רדום? ישנן מילים שפותחות את הלב ויש שמרחיקות. ״המילים יודעות את מלאכתן״, אומרת ימימה. ״ברגע שאת מתקרבת למילים וקושרת קשר איתן כדי להבינן גם דרך הרגש והחושים, תוכלי אז להבחין ולקלוט. להקשיב ללבך. לדייק באמת״. המילים הן צופן. ימימה קוראת לנו להתבונן, לפרש, לראות מה טמון בהן, מנין באו ומה הן נושאות. ואז לתת למילים טובות לשאת ולכוון אותי.
ככל שאני קשובה יותר לעצמי, משתנה האופן בו אני קוראת את המציאות. וכך מתברר שהחיבור לשמיימי יכול לקרות גם בכתיבה וביצירה וגם בעשייה יומיומית בבית או בעבודה, הן ביחס לעצמי והן ביחס לזולתי.
לאט לאט מחלחלת בי ההבנה שקדושה היא לא רק חוויה של התעלות והתרוממות רוח. קדוּשה קיימת בהתקרבות לעצמי. בראיית העשייה היומיומית מבעד לעדשה של הכרת הטוב. של הודיה. של שמחה. של נוכחות. קדושה היא להסתובב בעולם עם מצפן פנימי. לברר את הרצון האמיתי שלי ולממש אותו בהתאם ליכולתי. לחיות לפי הערכים שאני מאמינה בהם. קדושה יכולה להופיע בפעולת התיקון. בידיעה מה מנחה אותי ומה הכיוון אליו אני הולכת. בחיים מתוך חירות מחשבתית. לחיות חיים עם כוונה ומשמעות – גם זו קדושה.
