ברצלונה

עם כל המוחיטוס האלה על השולחן של קפה Zurich, יהיה קשה להשיג על זה אפילו חתימה של נוטריון גריאטרי ברחוב לילנבלום, אבל אנחנו כנראה אוהבים, וקרוב לוודאי שאפילו מאוהבים. ברור שהתפאורה מרמה: ברצלונה בחורף שמשי שכזה, עם בוקר שמתמתח לאורך מאות דקות של מתיקות, עד שהאור שהתחיל לזחול בשבע בבוקר מתייצב בעשר וחצי על צבע זהב כהה, יכולה לקבל את בניין האומות המאוחדות מדונלד טראמפ ולהחזיר אותו מחייך על עגלת קניות.

אבל התפאורה תמיד מרמה. גם בבית. אנחנו לא אדם וחוה, החיים שלנו עמוסים, השגרה גומרת אותנו וזו החופשה הזוגית הרומנטית הראשונה שלנו במאה ה-21. הפעם הראשונה והקצרצרה שאנחנו ממש לבד בתוך המון קטאלוני וטפטופי תיירות רכה מהמזרח הרחוק. זה המלון שלנו, והזמן ש ל נ ו. לוקח כמעט חצי חופשה בשביל לעכל את זה בכלל.

אנחנו משתדלים יותר ללטף, ופחות לדבר על הבית.

מה ניקח מזה הביתה?

מדי פעם בזהירות אנחנו מנסים להעלות את השאלה הערמומית הזאת בווריאציות שונות. אני מרגיש שהיומיים וחצי האלה מחוץ לעולם צריכים להיות עליה לצורך ירידה. שזו עת רצון. שאפשר לסגור מכאן כמה דילים נפשיים לא רעים לזמן הקרוב לפחות. אבל אני לא ילד, יש לי בת זוג חכמה באופן בלתי רגיל, ואנחנו יודעים שלפעמים סטטוס קוו מתיש ובלתי מספק (שנקרא לו בשם תואר על זמני: ביורוקרטיה וכביסה) הוא המיטב שבמיטב. יודעים אפילו להודות עליו.

אבל שינוי קטן לפחות. רמז של שינוי. זנב החלטה חדש לקחת הביתה בתוך כל המתנות לילדים ולמשפחה ולכל אוהבינו בארץ ובתפוצות.

זה דיוויד לינץ' שאמר "לעולם אל תזלזל בכוחות האופל", אבל מהו כוח אופל? הסימן הבדוק ביותר שלו הוא כשאתה עושה את כל הדברים ה"נכונים" ומרגיש מרוקן ומותש. כוח אופל הוא לא להאמין, אפילו לא בשיחה הפנימית הכמוסה, שתצליח לצאת מזה.

אף אחד לא רוצה דבר כזה, אבל אף אחד גם לא רוצה להתאכזב מעצמו או מהזוגיות שלו כל הזמן. גם זה כוח אופל: הפחד להתרומם סנטימטר כי בטוח שתיפול אחר כך סנטימטר וזה יכאב. לכן אני אומר: צריך לדעת מראש ולתכנן מראש ולהסכים מראש שכל עליה היא לצורך ירידה. ותכף אביא על זה אותות ומופתים מפרשת השבוע. אבל לפני כן עוד משהו קטן על מוסיקה ענקית.

שרף אורנים

אני עובד בחודשים האחרונים בעצמה הולכת וגוברת על הכתיבה, המחיקה והכתיבה מחדש של שלשה אלבומים חדשים. אמרתי: אקח חופשה גם מזה. לפיכך לקחתי לברצלונה ימבה תיקיות מוסיקה של סדרה מדהימה שנקראת Under the Influence שבה גיבורי מוסיקה משתפים את השירים שהשפיעו עליהם. זה היה מרהיב, מרתק, לא שגרתי על פי רוב, ומלא בפנינים שנשכחו על קרקעית הזמן והצפת המידע.

זה מה שהתנגן מהאזניות, אבל מה שניגן בתוך הראש נונסטופ היה אלבומו החדש והמהמם של אביב גדג'. "שרף אורנים" שמו, אשר מעבר להיותו חווית האזנה מהפנטת, הוא לוכד שפה מוסיקלית חדשה-ישנה, שמהדהדת אופרה. לא רק שהמלודיות שלו מסיעות טקסט משמעותי, הן גם נושאת מסר עצמאי וגאה משל עצמן. גם אחרי שהבנת את השיר כ"שיר", כמלל, אתה עדיין מוצא את עצמך מנסה לפצח את הלחן. אביב מפציץ השבוע בכורה כפולה ל"שרף אורנים" בשלישי וברביעי בבארבי ואם נשאר קצה של כרטיס – זה יכול להיות הברצלונה שלכם.

ובחזרה לעליה לצורך ירידה

ולסולם יעקב. ולמלאכים העולים ויורדים בו. הסולם הזה הפך באופן טבעי לאחד הסמלים המצוירים, המצוטטים והמתפרשים ביותר מאז ועד ליום הזה ממש. זה הפסוק מתוך פרשת השבוע "ויצא" שמגוללת את סיפור מסעו של יעקב ללבן הארמי בחרן: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

אז קודם כל, אי אפשר לברוח מזה ש"סֻלָּם" – אותיות סמל. אבל מהו הסמל ואיך הוא קשור לבריחתו של יעקב מאחיו עשו, אבי התפיסה המערבית על פי המסורת היהודית, ולמאבק המתמיד וחסר הפשרות בין דרך יעקב לדרך עשו? או לימים (חנוכה בפתח…): בין יהדות לתרבות יוון?

שמעתי השבת משהו מקסים מהרב שאול יורוביץ' שמתייחס לעובדה שהמלאכים עולים ויורדים בסולם, כלומר קודם עולים ואחר כך יורדים, והרי הסדר צריך להיות הפוך. אלא שלא רק אצל המלאכים הסדר הפוך, אומר הרב, גם בדרך ההתנהלות הטבעית של העולם שהיא לעולם גלית – פעם למעלה, פעם למטה – אנחנו חושבים בדרך של ירידה לצורך עליה. כלומר איך להפוך את הירידה הבלתי נמנעת למקפצה. ואכן, החשיבה היוונית והמערבית תופסת שהראש הוא העיקר ושההישג הגבוה קובע. בספורט, בדמוקרטיה וממשל באמנות ובחכמה.

וכאן מגיע סולם יעקב והופך את סדר החשיבה. בין במארג החברתי הסוציאלי שבו הגבוה עובד בשביל לתמוך בנמוך. בין בעבודת הנפש והתיקון שבה אני משתמש ברגעים של עליה בשביל להגיע מכוון יותר, מודע יותר, לפגוש את הירידות והחולשות שלי.

ואם לדייק את זה, אז: בניגוד לדרך האוטומטית למדוד את ההישג בשיאים – עבודת התיקון, עבודת יעקב, מודדת לפי האחרון בתור. המקום הדל. החצר האחורית. הירידה קובעת.

לכן דווקא לאה, האישה השנואה, הדחויה, מקבלת את הכוח האלוקי של הילודה. עד שהיא לא שבעה ממנו ממש ויולדת ליעקב שישה מתוך 12 השבטים, חרפת היותה אישה דחויה בבית, לא "מניחה" לאחותה היפה והאהובה רחל לצאת מהעקרות. רק כשלאה מרגישה שלמה כאם הגדולה בביתו של יעקב, ורחמיה נכמרים על אחותה המוצלחת, רחל מצליחה להרות וללדת.

כי לא רק שלא מתווכחים עם הכאב, הדחייה והדלות. המצווה שעולה מסיפורי האבות והאמהות של ספר בראשית היא לתת להם עדיפות ראשונה.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר