ארבעה דברים שצריך לדעת על חנוכה

חנוכה תשע״ז: חנוכה הוא לא רק משחק. נכון, אנחנו מוקפים בסביבונים, לביבות ושפע מתכונים של שימרית, אבל בשעת ההדלקה קורה פה משהו אחר, יש פה סיפור שגדול יותר מכל האקססוריז שמלווים אותו. סיון רהב מאיר חושפת ארבעה דברים שלא ידעתם על חנוכה

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

חנוכה באופק. זהו חג שבאופן שיטתי סובל מיחסי ציבור גרועים. שנים רבות כשחשבתי חנוכה, חשבתי גן ילדים. השירים כבר התנגנו בי באופן טבעי: חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך, אור חביב מסביב, גיל לילד רך (לוין קיפניס). ובאמת, נראה היה שהשאירו אותו שם, בגיל רך. כאילו, יש חגים רציניים – יום כיפור, למשל – ויש חגים המיועדים לילדים – חנוכה. במידה רבה, פשוט פספסתי אותו.

את הדברים שאני יודעת עכשיו, לא ידעתי אז, וחבל. ובכדי שגם אתם תדעו אותם, קיבצתי אותם לארבע נקודות. משפטי מפתח. קבלו את ארבעת הסקופים שלי אודות חג האורות:

  1. לא רק פולקלור

מלחמת האור בחושך היא סיפור הקיום של כולנו. הדבר הראשון שאלוקים אמר היה "ויהי אור", ומאז ועד היום זה הסיפור שלנו, להאיר.

זו מלחמה על כל הקופה.

רבי פנחס מקוריץ, שהשתייך לדור הראשון של תלמידי הבעל שם טוב, מאלו שעוד למדו ממנו ממש, ישירות, אמר על חנוכה:

"אור הגנוז בא בשעת הדלקת נרות חנוכה, על כן יש לכל אדם להישאר אצל נרות שלו אחר הדלקה חצי שעה".

זה לא רק משחק. נכון, סביבונים, סופגניות, לביבות, הכל סבבה, אבל בשעת ההדלקה קורה פה משהו אחר, יש פה סיפור שגדול יותר מכל האקססוריז שעוטפים אותו.

אפשר להבין למה חנוכה נתפס כחמודי כזה, ממי, הרמב"ם בעצמו כותב: "מצוות חנוכה חביבה היא עד מאוד"

אבל מצד שני – מצוות נר חנוכה – מצווה מחייבת היא עד מאוד.

הפתיע אותי מאוד, כשחזרתי בתשובה, שיש הלכות מפורטות לגבי הדלקת נר. הלכות שבת, אוקי, הבנתי, הלכות תשעה באב, מקובל, אבל הלכות חנוכה? בפועל, הדלקת נרות הוא לא דבר כזה פשוט. למשל, קיים דיון הלכתי מרתק – האם חסר בית צריך להדליק נרות חנוכה? יש בזה מחלוקת. בעל ציץ אליעזר אומר שחייב, וכן פסק גם הרב שטיינמן. לעומת זאת, לדעת רוב הפוסקים הוא פטור, אבל בכל זאת צריך לראות נר חנוכה דולק ולברך רק ברכת "שעשה ניסים לאבותינו".

אז יש הלכות מדויקות, אותן צריך ללמוד, ויש כמובן מנהגים מגוונים. לפני כמה שנים צלצלנו לשאול את חמי מאיזה צד לאיזה צד מדליקים נרות, האם מתחילים מהחדש, שהוא כבר די באמצע, או מהישן, מהראשון שבקצה? אבא של ידידיה ענה ולמחרת – שוב, לא זכרנו, מה נצלצל שוב, בננו הבכור, אהרון, המציא סימן הלכתי מקורי, שימו לב:

"הפוך מציפי לבני", ציפי נעה בין התחנות: אצ"ל (הוריה), ליכוד, קדימה, תנועה, המחנה הציוני, מימין לשמאל, אנחנו הפוך: משמאל – לימין.

השנה ראיתי שעוד מישהו הוטרד בסוגיה הזו – הרב קוק. מספר הרב משה צבי נריה, שבימי נעוריו של הרב הוא גלה לעיר לוצין, והביא אחרי שנת לימודים מתנה להורים: צרור שירים. אביו לא קיבל את הדבר ברצון, הוא חשש שהבן החכם ימשך לספרות ההשכלה, והגיב במשפט פסקני: מות בשיר! שהינו פארפרזה על ביטוי המופיע בספר מלכים ב' בסיפור על הנשיא אלישע: מָוֶת בַּסִּיר (בני ליטא היו מחליפים שין ימנית בשין שמאלית, האב התכוון לומר שזו דרך מסוכנת שפגיעתה רעה). בחופשה הבאה הביא הבן מתנה אחרת, חוברת חידושי תורה בסוגיית גמרא "רוב וחָזָקה" ורבתה השמחה בבית, אבל רוח הכתיבה ממשיכה ללוות אותו לאורך השנים, בשנת תרמ"ג הוא כותב שיר ארוך שמהווה קיצור דיני חנוכה בחרוזים. יצירה נפלאה, ופתאום נתקלתי בשורה הבאה:

"בפינת הימין כמשפט התורה,

ידליק את הנרות במנורה.

להתחיל בשמאל לימין להפנות,

כמשפט הכהנים מקריבי קרבנות".

מי שמדליק בפתח הבית מדליק בשמאל, לפי הדין הידוע "מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל". אבל הקטע שהבאתי מהשיר מוסב על מי שמדליק בחלון, מאחר שאין שם מזוזה, אזי העדיפות היא להדליק בצד ימין של החלון.

מיום שני ואילך מתחילים מהנר השמאלי ופונים לימין, כמו שהיו הכהנים עושים בכל עבודת הקרבנות (כמפורט בשולחן ערוך ובמשנה ברורה). בכל אופן – הירידה לפרטים הקטנים היא חלק מהסיפור.

לא רק פולקלור, לא רק שירים בלדינו או ביידיש, תלוי מאיפה באתם, יש פה עומק מעבר למנהגים לא מחייבים. קורה פה משהו.

עכשיו נגיד דבר עוד יותר רציני על חנוכה – לא רק שהוא "לא רק פולקלור", הוא אפילו יותר שלם ומושלם מכל חגי השנה.

כיצד? נסביר בסקופ הבא:

  1. יותר "מושלם" מחגים אחרים

נכון, אנחנו עובדים כרגיל, לובשים בגדים של יום חול, ורק מצווה קטנה בסוף היום הופכת אותו לחג, איזה חג יומיומי ולא חגיגי שהוא, ומצד שני – דווקא בתוך האפרוריות של החיים אנחנו זוכים להדליק אור. יש כאן מהלך מדהים של השפת אמת, ממש הופך את הראש:

"אכן נראה לי כי אפשר לנו לזכות יותר בחגים אלה (חנוכה ופורים) שאותם יכולים לקיים בשלמות, כי ברגלים (שלושת הרגלים) חסר לנו עליות לרגל (לירושלים) שזה היה עיקר שמחת החג. וימים טובים של חנוכה ופורים יכולים לקיים בשלמות. וזו מעלת חנוכה ופורים"

יש פה תובנה. את שלושת הרגלים, מסתבר, אנחנו מקיימים בצורה לא מושלמת. אנחנו לא עולים לבית המקדש, אלא מתרפקים על הזיכרונות:

"אין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך"

"יהי רצון מלפניך שתשוב ותרחם עלינו"

"גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה"

"שובה אלינו בהמון רחמיך"

כשאנחנו מסיימים ליל סדר אנחנו אומרים "לשנה הבאה בירושלים". העבודה ברגלים היא אחרת מהעבודה בחנוכה.

כך השפת אמת מסביר זאת-

"וברגלים היו באמת משתנים ונתעלו ממדרגה למדרגה, שזה לשון עליית רגלים. אבל בימים אלה יכולים לקבל הארת היום טוב כמו שאנו עומדים, בלי שינוי. וזה רמז חנוכה – כה – כמו שהם. כי ברגל מתעלים בני ישראל לקדושה, ועתה הקדושה באה לנו לתוך מקום החושך"

בחנוכה אני בתוך העבודה האמיתית עצמה. יש ארוחת ערב, מקלחות לילדים ובום – ואז לפתע מגיע אלינו הביתה אור מופלא קדוש. שימו לב שבחנוכה לא רק מספרים על סדר העבודה ומתגעגעים לעליה לרגל לבית המקדש אלא עושים בית מקדש בתוך הבית שלנו. החנוכייה היא מנורת המקדש, ואנחנו הכהן הגדול, והאור מאיר. לא אנחנו אלו שעולים לרגל לביתו של הקב"ה, אלא הוא כביכול טורח ועולה לרגל – לביתנו

הנה ציטוט של הרב מצ'רנוביל:

"בחנוכה ה' כביכול בעצמו מוריד את עצמו אל האדם ומאחיז בו את האור להדליקו… וזה נעשה בכל שנה בבוא הזמן של מצוות נר חנוכה"

(מאור עיניים)

לכן חג החנוכה מגיע אחרי החגים, נרדמנו קצת מאז החגים, לכן ה' מגיע אלינו ישירות, להעיר אותנו.

האור מגיע אלינו בשליחות מיוחדת עד הבית, רק צריך לתת לו להיכנס.

  1. חנוכה – מלחמה על הרוח

לוח השנה מלא תאריכים בהם רצו להרוג אותנו וניצלנו. מפרעה ועד היטלר, מהמן בפורים, דרך טיטוס בתשעה באב. על מה נלחמנו בחנוכה? בימים אלה לא הגוף השחקן הראשי, אנחנו לא חוגגים הצלה פיזית, אלא הצלה רוחנית. היוונים לא הביאו איום פיזי אלא שפע, קידמה וחיי נוחות, הנקודה הייתה הנשמה, מלחמה פיזית על סיבה רוחנית נטו.

היוונים באו עם שיטה רציונלית. עם תפיסת עולם מסודרת. הם לא רצו להרוג את היהודים, אלא לשנות אותם. הם אפילו הסכימו למצוות שהשכל מבין, כמו לא תרצח, צדקה וכו', אבל למצוות כמו טמאה וטהרה התנגדו.

כך אומר הריי"צ:

"מלחמת היוונים הייתה מלחמה רוחנית, שלא רצו לנגוע בגופם של ישראל, שכל עניין מלחמתם היה נגד תורת ה' ומצוותיו. ובעניין שהתורה היא חכמה גדולה ושכל נפלא – לזה הסכימו גם היוונים, וגם התפעלו, אבל התנגדו לזה שהיא תורת ה', היינו לקדושת התורה, שהיא חוכמתו יתברך, נגד זה לחמו". (הריי"צ)

הם לא בזו לתורה, להפך, הם אמרו "התורה היא מקור השראה, היא מעניינת, היא חכמה, אבל היא לא רלוונטית. היא לא באמת תורה אלוקית".

עוד נקודה מעניינת מציין הרב אהרון ליכטנשטיין, שהיה גם ד"ר לספרות אנגלית והיה בקי בתרבות המערב, הוא מציין כי אי אפשר להפוך את תורת יוון למטופשת ושטחית כמו שלמדנו בגן. הם הביאו איתם קדמה, עושר אינטלקטואלי, ספורט, תרבות ואמנות. אז איפה ההבדל? במילה מצווה, הוא עונה. יש לאדם משימה למלא. לא רק אסתטיקה גם אתיקה, לא רק יופי ונוי אלא גם מחויבות ועמל. זו המלחמה על הרוח.

רבי יהודה לוי כתב פעם:

"ואל תשיאך חכמה יוונית, אשר אין לה פרי כי אם פרחים"

יופי, אסתטיקה, פילוסופיה, מוזיקה ופסלים יפים – זה פרחים. אין להם פרי. יש הבדל בין חכמה לבין תורה, חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין.

מדהים שאנשים כאלה חיים בדורנו כאן ועכשיו,  ישנה עדות היסטורית שמביא הנתיבות שלום:

"פעם אחת במעמד הדלקת נרות אצל מרן (האדמו"ר הקודם, ברכת אברהם), שבירך את הברכה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בבכיות נוראות שלא לפי הרגיל, ובקושי סיים את הברכה. ומיד לאחר שהדליק פתח במאמר שהיה מכוון כנגד רדיפת הדת על אחינו שברוסיה. בתוך הדברים אמר, לפעמים בן המלך מתבייש לבקש מתנה בפה מלא, אבל הוא מזכיר למלך – תן לי כמו שנתת לי לפני שנה או שנתיים, והוא כבר מבין את כוונתו. כך גם אנחנו, אנחנו מזכירים לו – שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, הרי עשית לנו נסים בעבר, ואנו מבקשים שגם היום תעשה עמנו נסים ונפלאות".

על מי התפלל האדמו"ר? השבוע זכיתי לשמוע עדות מדהימה מפי חבר שלנו, הרב מוישה וייס. מדהים שהסיפור הזה לא תפס כותרות. זה קרה לפני מספר ימים בכיתה קטנה שבבניין בית הספר "לציון ברינה" בבית"ר עילית. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ביקר בעיר ושם הוא סיפק את אחד הטקסטים המדהימים ביותר שנאמרו פה אי פעם:

"התאריך היה ה-19 בדצמבר 1984. היום שבו הוא נידון כאסיר ציון למאסר של שלוש שנים עבודת פרך במחנה כפייה סובייטי בדרום סיביר. הסעיף הרשמי היה "החזקת סמים", אבל הסיבה האמיתית הייתה הפעילות הציונית ושיעורי העברית שלימד אדלשטיין בברית המועצות.

"זה היה אחרי שלושה חודשים שבהם הייתי בצינוק", סיפר אדלשטיין לתלמידים, "הגעתי לבית המשפט להקראת גזר הדין. האולם היה מלא כולו בשוטרים ואנשי ביטחון. במשפט רגיל מותר לבני המשפחה לבוא, אבל הם מילאו את כל המושבים באנשי בטחון כך שלבני משפחתי לא יישאר מקום להיכנס. רק אשתי ואימי הצליחו להיכנס".

אחרי גזר הדין, הקיפו את אדלשטיין אנשי משטרה רבים, ועמדו להחזיר אותו לתא המעצר. בדרך, הוא הצליח איכשהו לדחוף את הראש מבעד לטבעת האבטחה. היה לו משפט אחד לומר לאשתו, שאותה לא ראה כאמור שלושה חודשים ומי יודע בעוד כמה שנים יראה אותה שוב. מה היה המשפט שבער ליולי לצעוק ברגע הזה? "טניה, איזה נר זה היום?".

אנשי בטחון הרוסים חשבו שדעתו של האסיר, ששמע הרגע שנידון לשלוש שנים של עבודת פרך בסיביר, נטרפה עליו. והאמת שברגע הראשון כך חשבה גם אשתו. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. אז הוא שוב צעק "איזה נר זה היום?".

רק בפעם השלישית התעשתה והבינה. היא צעקה מיד "הערב מדליקים נר שני!". כן, זה היה בבוקר יום ראשון של חנוכה תשמ"ד. ליולי אדלשטיין לא היה לוח שנה בצינוק, אבל תוך כדי גזר הדין הוא שמע את התאריך הלועזי וחישב לפיו שחג החנוכה אמור לחול בימים אלה. היה חשוב לו לדעת איזה נר מדליקים היום. כאן הצילום נקטע מבכי.

באמצע המשפט פחדתי להגיד לה דברים שלא יחמירו לי את העונש

לא יודע אם יראה אותה שוב – ההצהרה הכי רומנטית שיש: נר איש וביתו – לא אני אוהב אותך, אלא איזה נר מדליקים היום?

ובאותו ערב, לא בצינוק של עציר, אלא בתא של אסירים שכבר נשפטו, השיג האסיר יולי אדלשטיין איכשהו שני גפרורים. הוא נעמד מול הסורגים בחלון, בירך בכוונה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", "להדליק נר של חנוכה" ו"שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" והדליק את שני הגפרורים. "וכך", הוא סיפר לתלמידים הצעירים בביתר עלית – "עמדתי שם מול החלון, במשך כמה שניות, עד שהגפרורים חרכו את האצבעות שלי. אני לא יודע אם זו הייתה הדלקה כשרה מבחינה הלכתית, אבל אני יודע שעבורי באותו לילה, מעט מן האור דחה הרבה הרבה מן החושך".

מדהים. הוא חי כאן איתנו, פה, בדור הזה, במקום הזה, עובד כמה מאות מטרים מפה, בימים ההם בזמן הזה – לא מדובר על חנה ושבעת בניה, לא יהודה המכבי, גם בזמן הזה רואים תופעות כאלה.

  1. חנוכה – קנאות בעידן ליברלי

הסיפור אכן מרגש, אבל בואו נוריד אותו לחיי המעשה. כאן אנו מגיעים לנקודת החשובה ביותר.

אתה אומר קנאות וחושב דאעש וחלאב, אבל חנוכה מציגה קנאות מסוג אחר – קנאות לחיים, קנאות שמדליקה אור, לא קנאות של חושך. בחנוכה האדם אומר אומר – "סטופ, אני דווקא כן קנאי לזהות שלי".

זו קנאות יהודית-חיובית, ובמובן מסוים היא קשה יותר.

השניים שאומרים את זה יודעים על מה הם מדברים, אנחנו שוב חוזרים ליולי אדלשטיין ולידידו נתן שרנסקי, שחווה סיפור דומה. שרנסקי סיפר שהיה לו במובן מסוים יותר קשה מחוץ לכלא. בכלא היה יותר ברור לו מה טוב ומה רע. בחוץ היה עולם חופשי, פנטי בליברליות שלו.

ספרו של שרנסקי נראה "בזכות הזהות" – שם הוא מספר על תפקידה החיוני של הזהות בהגנה על הדמוקרטיה. שייכות וזהות זה קריטי, זהות חזקה, תכלית, משמעות.

שם כתב:

"בן לאדן התפרסם במשפט: אנחנו ננצח כי המערב אוהב את החיים ואנחנו אוהבים את המוות, אמירה מחרידה אבל מסבירה מה כוחה של זהות, יש משהו למות עבורו, זהות היא כוח רב עוצמה ונותנת משמעות מעבר לחומר ומעבר לכאן ולעכשיו".

זה אתגר אחר לספר סיפורים על חנה ושבעת בניה, וגם על רוסיה זה חשוב, אבל תחשבו על הצגת גן אחרת מהצגות הילדים – הצגה בה לא אומרים ליהודי "אל תשמור שבת", או "אל תלמד תורה". להפך, אומרים לו: "אחי, תשמור או אל תשמור, אם אתה רוצה רוצה לסמס בשבת, ואז לעשות קידוש, ואז ללכת לכדורגל, תעשה מה שבא לך. בימינו הכל נרטיבים, הכל פוסט, הכל יחסי. תישאר יהודי או אל תישאר, מה אכפת לנו. יש סופרמרקט של דעות ורעיונות, תבחר, תערבב מה שבא לך. אין מחויבות, בטח שאין קנאות. קנאות זה בן לאדן".

זו תפיסה שקשה יותר להתמודד איתה. איך אתה יכול להיות קנאי מול תפיסה כל כך לא קנאית?

ובאמת נשאלת השאלה מה זה מסירות נפש היום? היום – ההתבוללות היא לא בכפייה, היא עדינה, היא תשתלבת, היא נחמדה. דברנו על עשיו בשבוע שעבר – שהיה בו זמנית עשו של חיבה ועשיו של איבה. יש עשיו שרצח באינקוויזיציה ויש עשו מתוק שאתה פשוט מתבולל בו, עישו עדין, יפה, מתוחכם, מתקדם. מה אתה מתתיהו? אתה חשמונאי? לא נעים להגיד להם משהו, לא מנומס, לא פוליטיקלי קורקט.

אז איך אתה שומר על קנאות (לא של דאעש), התלהבות וחיות בעידן שכולו נרטיבים ופוסט והכל מותר וסבבה?

משפחות מתבוללות חוגגים היום "קריסמוכה": Chrismukka. כריסמס וחנוכה.

נתקלתי בפרסומת שקוראת לאנשים לבוא בימים אלו לחיפה, לחגוג את "חג החגים". מה בעצם הבעיה בזה? אני רוצה לשתף בסטטוס שכתב הרב חיים נבון בנוגע לעניין:

שמעתי ברדיו פרסומת על "חודש החגים" בחיפה: בואו לחגוג את חנוכה, חג המולד וגם משהו מוסלמי!
למה זה דוחה אותי? תחשבו על אדם שאומר: איזה שבוע שמח יש לי! אני חוגג השבוע את יום הנישואין שלי, את יום נישואיה השניים של האקסית שלי, וגם את יום הנישואין של השכן מלמעלה, זה שהכביסה שלו מטפטפת למרפסת שלי! מה הייתם אומרים על אדם כזה?
אדם חוגג את חגיו שלו, כי הם שלו. יום הנישואין שלי הוא יום של שמחה וזיכרונות טובים ותקוות וחגיגה צנועה, ויום הנישואין של השכן – אוקיי, נחמד. מי שלש את החגים שלו וחגים זרים לעיסה אחת גדולה, לא חוגג באמת כלום. מבחינתו הכול נשיונל ג'יאוגרפיק, והוא תייר. הוא לא אדם נדיב ופתוח ונאור; הוא פשוט אדיש.

האם הפכנו אנחנו אדישים?

נסכם:

לא רק פולקלור, לא רק גננת, יש בחנוכה חשיבות לפרטים קטנים וקדושה גדולה. חג חנוכה יותר "מושלם" מחגים אחרים, הקב"ה מגיע אלינו ודופק בדלת. חנוכה מביא לפתחנו את מלחמה על הרוח ולא על הקיום הפיזי, זו המלחמה על התודעה. ולבסוף, האתגר בעידן הנוכחי אפילו יותר קשה: וזאת השאלה של הדור שלנו, לאור הנרות, לחשוב מה הימים ההם אומרים לזמן הזה.

***

לא רק חנוכה, כאן תוכלו לשמוע את שיעורה של סיון רהב מאיר לפרשת וישב, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *