זהו הביקור המי יודע כמה שלי בדלהי, אבל זהו הביקור הראשון לאחר קריאה בספרו הנהדר של ויליאם דאלרימפל, "עיר הג'ינים", המתאר שנה של מגורים בעיר דלהי. הספר הזה יצא בסדרת "עולמות" של עם-עובד, בעריכת סופר המסעות הנהדר משה גלעד. לפני שאמשיך ואדבר על דלהי ועל הספר, אני רוצה להגיד משהו על ספרות המסעות שלנו. הדור הקודם, והמבוגר (יחסית) של סופרי המסעות בישראל, הוא מדהים ומשובח בכל קני מידה. אמנם דן צלקה ודן דאור כבר אינם אתנו, אבל צור שיזף, יגאל צור, משה גלעד, בני ציפר, דנדן בולטין ואחרים עדיין איתנו, והשפעתם על ספרות המסעות רבה. אם אני מביט ימינה ושמאלה, לעבר הדור החדש, הדור שלי, אני רואה את יובל בן-עמי, את צ'יקי ארד, את משה סקאל, וזהו ,פחות או יותר (אני מתנצל אם מישהו נשכח מזיכרוני), אבל אף אחד מאיתנו לא הוציא ספר מסעות מלא. כתיבת מסעות זה דבר שאנחנו עושים כמעט על הדרך, בדרך כלל ככתבות בעיתונות לאחר מסעות פרטיים. גם ספריית "עולמות" עצמה הולכת ומאיטה את הקצב. בנוסף, ישנו הבדל משמעותי בין הכתיבה של הדור הקודם לכתיבה של הדור הנוכחי, ולא לטובתנו, בלשון המעטה. כל ההקדמה הזאת נכתבה כדי לדבר על החשיבות הגדולה של ספרות מסע, ועל העובדה כי ההיחלשות שלה מעניקה עדות עצובה מאוד למצבנו, כי ספרות מסע משגשגת, פירושה תרבות שנמצאת בתנועה החוצה, והידלדלות של ספרות כזו פירושה התכנסות, שיש לה פירות בעייתיים מאד.
והנה, בתור דוגמה לספרות מסע משובחת, ספרו של דאלרימפל הקים את דלהי מענן הערפל שהיא מצויה בו בימים אלו, הצליח להאיר את מאות השנים של העיר, ובעיקר להפיח חיים בממלכות העתיקות והמפוארות שלה. ההווה של דלהי, יש להבין, כמו ההווה בכל מקום אחר כעת, הוא מרוץ חסר נשימה לעבר סדרה של מותגים ורשתות שמעידה על כניסה למועדון היוקרתי של האימפריה המערבית. בדרך, מאלץ המירוץ הזה את דלהי לרדת מכל נכסי העבר, ואילו נכסים יש בה, זו עיר שהיא בעצם שבעה ערים, היוצרות סדרה של קימה, התרסקות, וקימה מחודשת. בחלקה הדרומי של העיר נמצא הקוטב מינאר, עדות ארכיטקטונית מופלאה לכיבוש המוסלמי של דלהי ב-1192, צריח בן 73 מטרים עומד במרכז האתר, הקומות בצריח נבנו בתקופות שונות, אם כי את עיקר המבנה בנה קוטב א-דין לאחר כיבוש העיר. לצורך בניית האתר השתמשו בעמודים ממקדשים הינדואיים וג'איניים. הנתון הזה הוא עדות על תרבות הודו כולה: שכבה על גבי שכבה, כיבוש אחר כיבוש, מהילה של תרבות בתרבות ודת בדת. האתר עצמו היום הוא אתר תיירותי, שיקוף של תרבות ששלטה באזור וגוועה.
בקצה השני של העיר נמצאת העיר העתיקה. אזור שהיה בשיאו עם בניית שאהג'האנאבאד, עיר מוקפת חומה שבנה השליט הגדול שאה ג'האן, אותו שליט אוהב ארכיטקטורה מעודנת שבנה גם את הטאג' מאהל, ודמותו היא אולי הסמל הגדול ביותר לדלהי האגדתית, הרחוקה, שלעתים, בעיקר ברג'סטאן, עומדת לפתע, כמעט לא נגועה, מול עינינו. במרכז העיר העתיקה עומדים הניצחונות האסתטיים של אותה תקופה: המצודה ובתוכם מגורי נשות השליט, בית משפט, מסגד, וחדרי משרתים. את כל המתחם מקיפה מערכת תעלות מים. החדר המרשים ביותר, שגם היום, למרות הקילוף, הפיח, הלכלוך והעליבות הכללית שפרחה שם, נותר מרהיב ומעורר התפעלות, הוא הדיוואן אי-חאס, אולם הקבלה הפרטי של הקיסר בו עמד כס הטווס, שהיה משובץ ביהלומים ואבנים טובות והיה מייצוגי הכוח המרכזיים של הממלכה. השהות במערכת הארמונות היא דבר אחד בלי הידע שהספר העניק לי, ודבר אחר אתו. הספר החייה את דלהי של הריקוד והשירה, הפאר והתככים, הכיבושים, המלכים והנסיכים, חדרי הטא- חמה התת-קרקעיים בהם הצטננו מחום הקיץ, והארמונות העצומים של השליטים ובהם כל אותן אגדות שאנחנו מצמידים בדימוי התרבותי להודו של הימים ההם.
אבל דלהי של ימינו היא ככל הנראה קונוט פלייס, מערכת מסובכת של רחובות במעין מעגלים הנכנסים אלו לאלו וזורמים לעבר והרחק מהכיכר המרכזית. קונוט פלייס היא נקודת הגבול שבין דלהי הישנה לזו החדשה, והיא הניסיון לעצב את תעודת הזהות החדשה של הודו המודרנית. מה יש שם היום? סדרה בלתי נגמרת של רשתות בינלאומיות, מותגים וחניות יוקרה. קהל עצום של המעמד הבינוני ההודי, וכמובן, לא מעט תיירים. ההבדל בין המקומות הללו לא יכול להיות שונה יותר. הפעולה המרכזית בהם מנוגדת, ומעידה על השינוי הדרמתי. מבני העבר חתרו לעבר המיוחד, כלומר, רצו להיות יוצאי דופן, לגבור על הקיים, להרחיב אותו, להדהים אותו, בעוד שמבני ההווה, והדבר נכון לבנייה הבריטית, במובן אחר, ולבנייה ולעיצוב ההודי העכשווי, חותרים ומכוונים לעבר הרצון להיות דומה, להציג את המוכר, סממני ההצלחה המערבית, ולהצטרף כשותפים לתנועה הגלובלית.
את המתח הזה, בין היוצא דופן למוכר, אפשר למשוך גם לספרי המסע, אותה סוגה נשכחת ונהדרת. ספרי המסע, כשהם מוצלחים, הם שיטוט חסר מנוחה אחר יוצא הדופן, אחר רגעים שמחוץ לסדר הרגיל, מנהגים שצמחו מתוך המקום והופכים לתעודת זהות פרטית, מראות שיש בהם דבר בלתי ניתן לשכפול, ולכן, כמעט בלתי אפשרי לתיאור. ככל שאתה מתקשה יותר לתאר מקום, אתה יודע שאתה מתקרב אליו. אני זוכר בבהירות את עצמי כנער בהתנחלות, קורא את ספרי המסע של צור שיזף, מדרך המשי וממרכז אמריקה. השונה ויוצא הדופן ששיזף הציג היו בעלי משמעות רבה עבורי- נער בחברה שהיה בה מידה לא מבוטלת של סגירות, ולכן דמיון רב מדי בין בית לבית.
זו מסקנה חשובה מתוך לימוד המתח בין הדומה לשונה. ההתכנסות מולידה, תמיד, דמיון בין השותפים לאותה חלקה סגורה, ויש לכך גם יתרונות, בדמות תחושה של ביטחון המגיחה מאותו דמיון. אבל יש לכך גם מחירים, כאשר המרכזי בהם הוא צמצום העולם, שסופו נטישה של התשוקה לחקור. לא רק דלהי וספרי מסע נמצאים במתח שבין היוצא דופן למוכר, הדבר נכון למעגלים בלתי נגמרים בחיינו: הבחירות החברתיות, הדתיות, המקצועיות, כולן נעות בין פחד, להתגברות עליו. נדמה שכרגע דלהי, והודו כולה, רוצה להתקרב למוכר, ולנוח, או להימלט, יבחר כל אחד, מהמערך הסבוך, המורכב, ולעתים הבלתי אפשרי בתוכה של דעות, דתות ותרבויות.
