סיפורים קטנטנים בקופסה

התערוכה החדשה של מאי שירי היא בדיוק מסוג הדברים האלה שאתה פוגש באיזו עיר, או עיירה מצוירת באזורים הקרירים של כדור הארץ, ונאנח: "הו, כמה קל. יופי פשוט ונינוח. בחיים לא יהיה אצלנו כזה דבר".

אבל מה שיפה בחיים זה שכל מה שחושבים שלא יקרה בחיים, קורה בחיים. "סיפורים קטנטנים בקופסה" היא תערוכת כיס מרהיבה של חדרים מיניאטוריים (כולל ציוד עזר – זכוכית מגדלת ופנס…) שעיצבה ויצרה נערה בת 15 בקושי, בהשראת סיפורי ילדים אייקוניים כמו דוקטור דוליטל או החייט והגמדים. התערוכה עלתה בשבוע שעבר, חופש חנוכה, בספריית בית אריאלה שבתל אביב ותישאר שם לקצור את אנחות הנועם וההתפעלות שלכם שנה תמימה עד לחופש חנוכה הבא עלינו לטובה.

גילוי נאות

מאי שירי המקסימה, הייתה תלמידה שלי, לזמן קצר, בפרויקט כתיבת שירים ופרפורמנס שניהלתי בבית הספר הדמוקרטי "קהילה". כיתה קטנה של 10-12 חברה בגילאי חטיבת הביניים, והיחסים החמים שנוצרו שם בתקופת הזמן הקצרה והאינטנסיבית שעשינו הפתיעו אפילו אותי. מעניין שדווקא בבית ספר דמוקרטי, כמו "קהילה", שדוגל ביחסים שיתופיים ושוויוניים בין צוות ההוראה וההדרכה לתלמידים, האהבה שהילדים מחזירים למורה אהוב היא טוטלית, עמוקה וחסרת פשרות. חשבתי שבאתי לתרום לבית הספר של ילדיי וזכיתי ב – 12 "בני משפחה" קטנים ומקסימים עד אין קץ.

התקופה הקצרצרה ההיא במרתף המוסיקה של בית הספר "קהילה", פתחה אצלי ערוצים חדשים להבנה של מה משפיע באמת. מה אנשים צריכים באמת, ומתי ואיך אנשים נקשרים באמת. אומר את זה כך, לא משנה אם אכתוב את השיר הכי יפה או המאמר הכי חודר, הדרך היחידה, כך גיליתי, להעביר את הכוונות שלי באופן מדויק יחסית, היא הדרך הפרונטלית. הורה. מורה. חבר.

אמנות היא סיפור אחר. יש משהו מאוד מטעה באהבה שאתה מקבל כאמן, ברוב המקרים אנשים מאוהבים בך מהסיבות הלא נכונות. כשהייתי צעיר יותר לא ראיתי את זה. שהעובדה שאני "שחור" למשל, משכה הרבה חברה מזרחיים להופעות של פונץ', ועיצבה את הביקורות והאפיל התקשורתי שלנו הרבה יותר מהמילים או המוסיקה, ותדמית האנטי גיבור שלי, הביאה אנשים להבין את היצירה שלי באופן שמעולם לא התכוונתי אליו. האמת שלכל אמן יש איזה "כותרת ציבורית קצרה" מעל ראשו ("נשמה", "חסר נשמה", "גאון", "שטחי", "מתנשא", "עממי", "צדיק", "מוכשר אבל מאנייק", יו ניים איט), ושלא משנה מה ואיך הוא יעשה, כל דיון בו יפתח ויסתיים בכותרת הזו.

מתעתע

בדיוק השבוע דיברתי בטלפון עם משורר דרומי שהתלונן וקבע בייאוש ששום שורה שהוא יכתוב לא תמחק את שורת "המשורר האמיץ מהפריפריה" שחקוקה על מצחו. עניתי לו שבאופן בסיסי ונצחי, להיות אמן, זה להיות לא מובן. להיות אמן זה לזרוע חיטים, ולקצור שעורים. סיפרתי לו על התקופה שלי כמורה, ועל התובנות החדשות שהרווחתי שם. ברור שהוא הסכים ותמך בהתלהבות. נשארת רק השאלה:

למה בכל זאת כולנו רצים להיות אמנים

ולא מורים או חברים או הורים? בשטחיות נראה לי שאנשים (וגם אני כשהייתי צעיר) נמשכים לדימוי הרומנטי של האמן שעוצב במאה ה-19, סוג של נרקיסיזם "מוצדק" שאומר שבאשר אני עושה אמנות וזה הרי נורא חשוב – אז אני פטור מכל טרדות ועול העולם. נשמע כמו דיל טוב, חייבים להודות.

בעומק העניין, הפלוס בלהיות אמן הוא דווקא בעובדה שהזולת ומקרי החיים ימצאו ביצירה שלך, בתת מודע שלך, דברים שאתה בכלל לא התכוונת להם. זאת דרך מאוד מעשירה לפגוש את העולם, וטריגר נפלא להתפתחות. כאמן, אתה חשוף לאי הבנה, לפירוש מוטעה של הכוונות והעבודה שלך, אבל דווקא הפידבקים הלא מתוכננים הללו מאירים מקומות בנפש שברגיל לא היית הולך לבקר.

אבל יותר מהפידבק החיצוני, להיות אמן זה לבטא ולגלות את עצמך באופן שיפתיע אפילו אותך עצמך. הרבה מאוד מהשורות שכתבתי הבנתי לעומק רק שנים אחרי שכתבתי. אין לי דרך להסביר את זה, ולמה בכלל לרצות לכתוב, או להגיד, משהו שאתה לא בעצם מבין עד הסוף, רק כי זה "מרגיש" לך נכון.

באמנות זה "מותר" ואפילו מתבקש. אבל הכתיבה או הדיבור כדרך לבטא סימולטנית קומות שונות בתודעה, הם כנראה לא המצאה של עולם האמנות, כפי שהדברים משתקפים בפרשת השבוע, ובאיך שאנשים התחילו פתאום לדבר, מהרגע שבו יוסף נמכר לעבד ומהלך הגלות התחיל.

פרשת מקץ

מלאה בדיבורים כאלה שהמפרש העצום רש"י מגדיר כ"נצנצה בו רוח הקודש". כלומר, אדם אומר משהו ומבין אותו במישור הקונקרטי, אבל המילים שהוא מוציא אומרות הרבה הרבה יותר. כך אחי יוסף שעומדים מול המשנה למלך מצרים שמתנכר להם, והם כמובן אינם מזהים אותו, אבל אומרים לו: "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ". כך יהודה שאומר לישראל אביו: "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה…" ומתכוון בפשט להצלה מרעב שההליכה למצרים תביא, אבל בעצם מתנבא על מציאת יוסף שכתוצאה ממנה: "וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". וכך יעקב האב הדואב ששולח את בנימין, הבן האחרון שנשאר לו מרחל אחרי היעלמותו של יוסף, ומברך את בניו ש-"וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין". בפשט הדברים "אחיכם אחר" הוא שמעון שנשאר אסור ובן ערובה במצרים, אבל רש"י מדייק שיעקב יכול היה לומר ולהסתפק ב"אחיכם". ה"אחר" שנפלט לו מנצנץ את הרצון והידע הפנימי שיש עוד מישהו (יוסף) שהשם הולך לשלח בחזרה למשפחה.

ומעל לכל מרחף חלום שבע הפרות והשבלים של פרעה, שיודע שיש קומה שלמה של פשר החלום, אבל הוא והחרטומים תקועים עם פרות ושבלים שאין מה לעשות איתם ממש, עד שיוסף מובהל מהבור בשביל לפתוח דלת לקומת תודעה חתומה ונעולה. הרעיון של לדעת לפתור חלום, כלומר, להקשיב למשמעות הנסתרת שמנצנצת מתוך הדברים הטריוויאליים, שאנחנו אומרים ושומעים, אמור וצריך להיות בעצם המוטיבציה הבסיסית של כל מי שעוסק באמנות או ברוח.

התיכון לאמנויות הכי שווה שעדיין לא נפתח יתרכז במדעי ההקשבה.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר