אין כמו רג'סטאן כדי לעורר את הדמיון המלכותי, האגדתי, של הודו, ושל העולם הרחוק מן העבר. המראה המרשים של ג'ודהפור למשל, הלא היא מצודת מהרנגאר שניצבת מעל העיר, ומתחתיה בתי העיר הצבועים בכחול, תחילה בשכונה של הברהמינים ומשם מסביב למצודה כולה. גם המצודה עצמה מספרת באופן נלהב את סיפורי האלף לילה ולילה, החל מטביעות היד של אלמנות המהרג'ה, שעשו את מנהג הסאטי עם מותו וזינקו לאש שריפת גופתו, דרך המושבים הרקומים שהושמו על גב הפילים, ועד לאפריוני המלכות שהובילו את נשות השליט מכוסות ובלתי ניתנות למראה. באודייפור נמצא אגם פיצ'ולה, וסביבו הגתות והבנייה האלגנטית. גם פה תוכלו לצפות בארמון העיר, קומפלקס יוצא דופן של מעברים, אולמות, גנים ומבואות, ובניהם חצר ובה טווסים עשויים זכוכית צבעונית ה"מור צ'וק", גינה נסתרת ומעודנת ובמרכזה מושב המהרג'ה, ה"בארי מהאל", חצר נשים רחב, אין ספור בדים, כלי נגינה, תכשיטים, זהב וכסף.

אתרי העתיקות הללו מצליחים, בהודו, להישאר חיים בעיקר בזכות המקדשים שצמודים להם, או צומחים בתוכם ולידם. זו תכונה מכריעה של ההינדואיזם, תכונה חכמה ושקטה. ההינדואיזם נע לאט ומכסה את המרחב – הר קדוש, מעיין קדוש, מבנה, עץ. הכל יכול לקבל את אותה קדושה, ולהפוך למקום של מנחה ומנגינה. קדושה, כלומר היכולת להבחין בעולם, לשים לב, להפנות מבט. ישנה תכונה נוספת של הקדושה: היא מעניקה חיוניות וקיום. בני האדם שמביאים מנחה, אומרים תפילה, עוצמים עיניים ומבקשים ברכה, מעניקים חיים למקום. אותם ארמונות מפוארים הם, בסופו של דבר, מצבות, בתי קברות של מה שהיה ולא ישוב, והם זקוקים למשהו חי שיכיר בהם, ואני לא מדבר רק על המבקרים הנעים בכבדות בין המוצגים, חודרים למה שפעם היה בלתי אפשרי עבור ההמון (אגב, אם יש משהו מעורר תקווה באתרים כאלו הוא הידיעה כי כל מה שמגביל את עצמו, כל משחקי המעמדות והפאר השמור ליחידים, לא עומדים בשטף העצום של הזמן. הזמן הוא הכוח הדמוקרטי מכולם, והוא עתיד לשחרר הכל לכולם).

במרכז הטור הפעם אני מבקש לשים מקום שבו העבר והקודש הופכים לאחד. מקום קטן, כמעט בלתי ידוע, מנוגד לגמרי להיכלות הפאר שעומדים במרכז העיר רג'סטאן, ושבהם, למרות השפע הרב והפאר, ואולי בגללו, נותרת במבקר תחושה עמומה, מרוחקת, מוסתרת ומכוסה. בני הבישנוי הם שבט קטנטן במונחים הודים, עוד תת-קבוצה שכמעט אי אפשר לזהות בריבוי ההודי. במונחי הדמוגרפיה הישראלית הם היו הופכים רוב (אחרי הכל ,הם מונים שישה מיליון, כך שהכל תלוי הקשר). פירוש שמם הוא עשרים ותשע (ביס- נוי), והמספר מכוון לעשרים ותשע הכרעות, או החלטות מוסריות, אותן העמיד מייסד ומנהיג השבט ג'אמבשוואר בעקבות תקופת בצורת ומטרתן להורות דרכי התנהלות עם הטבע והמציאות. בין היתר ניתן למצוא בתוכן הכרעות רדיקליות על הימנעות מהרג של כל דבר חי, הדבר כולל כמובן בעלי חיים אבל גם עצים. סביב אותם עצים התגבשה המיתולוגיה החשובה של בני השבט הללו, ואל המקדש שבו נמצא הזכר המוחשי ביותר לאותה מיתולוגיה הגעתי במאמץ רב, ואני מנחש שהייתי התייר הראשון שראה את המקום, שעוד עומד חצי בנוי, כנראה בשל העדר מימון לסיים אותו.

המקדש, ששמו שהיד אישמרק, נמצא קילומטר מחוץ לכפר קטן שנקרא קיג'רלי, שבעצמו מרוחק בערך ארבעים קילומטר מג'ודהפור. אין לשם תחבורה ציבורית מסודרת, ובכדי להגיע למקדש עצמו, שנמצא הרחק מכל כביש צריך נהג מקומי מנוסה. המקדש עצמו, כולו, מיועד להזכיר ולהיות מצבה לאירוע מכונן בתולדות הבישנוי: בשנת 1730 כמה מאות מבני השבט הקריבו את חייהם בהגנה על עצים, אותם ביקש המהראג'ה של ג'ודהפור לכרות למען הקמת ארמון. אותה התנגדות הובילה לקטל שמונצח על קירות המקדש. בציורים עדינים נפרשת עלילת המאבק, חיילי המהרג'ה נראים מאיימים על העצים בעודו רוכב מאחוריהם, בני השבט יוצאים מולם, ואז נטבחים. חצר המקדש כמו מעמידה סימן קריאה על הסיפור: טווסים ופרות וכלבים וסנאים מתרוצצים בין העצים. לא היה איש במקדש כשהגעתי, ונראה שאיש לא ביקר שם זמן רב, חומרי בנייה שוכבים מיותמים, חול הולך ומכסה את מדרגות הכניסה.

הניגוד בין המקדש הקטן, המבודד והחלקי, לארמונות הפאר של ג'ודהפור ואודייפור שחוגגים את הכוח והפאר של ימיי המהרג'ה, לא יכול להיות גדול יותר. אם כן, מדוע דווקא ביציאה ממקדש בני הבישנוי, ובשיטוט בכפרים שלהם – כניסה לבית ספר, טקס אופיום בבקתה מסורתית, לחם ותה ברחבת הכניסה לבית אחר – חשתי נוכחות וגילוי, כלומר התפעמות והתרחבות, צמד התכונות שמבשרות על מסע, ועל תחושת הגילוי שבתוכו?

היציאה למסע, בסופו של דבר, היא בקשה לזוז מהסיפור הגדול לסיפור הקטן. הסיפור הגדול הוא אותו אחד שהולך ותופח סביבנו כל הזמן – החברה, המשפחה, המדינה, העבודה – אותה חיה רעבתנית שהולכת ומכלה את הזמן, לעבר משהו זעיר יותר, שבור יותר, פרגמנטרי ולכן גם פתוח. פתוח להרהור ולבלבול, ולכן להפתעה והתחדשות. הסיפור במסע הוא תמיד סיפור קטן, תנועה אישית בתוך מרחב עצום, הידיעה שאתה יכול רק לראות בחטף, לפגוש משהו חלקי, אבל באופן עירום וערני, בעוד שהסיפור הגדול, כדרכו, מכסה הכל, וקשה לראות היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. היכן המרווח בינך לבין המשפחה, החברה והמדינה, היכן הסיפור האישי נחלץ מתוך הסיפור הגדול. בארמונות הגדולים, גם היום, מתרחש הסיפור הגדול. גדודי התיירים והמצלמות, שלטי ההכוונה והשומרים, משפחת המהרג'ה עדיין מהללת את עצמה ואת עושרה, ואילו במקדש ובכפרי הבישנוי, מתרחש הסיפור הקטן, אבל החי, כזה שאפשר להתקרב אליו.

במסע אתה מחפש הלימה, אתה מבקש שהיציאה לסיפור הקטן, בצורת מסע, תפגוש את אותו הדבר, סיפור בודד שאפשר להתקרב אליו, לא להתפעל ממנו, לא להביט בו מאותו מרחק שאנחנו מביטים תמיד בגדול מדי, במבני פאר כמו גם במערכת המסובכת של עמים ולאומים' והמבנים האידאולוגיים העצומים שהללו בונים. לכן, הרגעים האהובים ביותר במסע הם ישיבה מול המקומות הדחוסים של הסיפורים הקטנים – כיכר, שוק, מרכז הכפר, חוף ים. בסופו של דבר, המסע הוא הימלטות מהחובה לראות את הסיפור הגדול – הארמונות, הפסלים, המוזיאונים – לעבר הבקתה הריקה והנקייה להדהים (בהודו!) של בני הבישנוי, ארוחה פשוטה עם הנהג ובני השבט, הליכה אטית במקדש שומם. בסופו של דבר, גם בטיול, ואולי אפילו בעיקר בו, צריך תמיד לזכור להימלט מהגדול לעבר הקטן, מהתיירות אל המסע.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר