באנגלור היא עיר הבירה של מדינת קרנאטקה בדרום הודו. הטיסה שהביאה אותי ממומבאיי לבאנגלור הוכיחה לי, במהירות ובחדות, שהודו היא אכן מספר מדינות מחוברות יחד. קשה לראות את זה לפעמים בטיול יבשתי, כאשר השינוי בין המקומות הוא אטי, כמו התבגרות של ילד, הכל קרוב מדי קשה לראות את ההבדל, אבל במבט בין כמה שנים, או כמה קילומטרים, הוא נראה בבירור. השפה שונה, האקלים ומבנה הנוף, פני האנשים והאוכל. אלו פשוט עולמות שונים. לא רק בין הצפון לדרום, אלא גם בין כל מדינה ומדינה. ההרריות של ההימלאיה, המדבריות של רג'סטאן וגוג'ראט, הערבה השטוחה של מהאראשטרה, הקיום הבודהיסטי של סיקים, הדמוגרפיה הצפופה של ביהאר, הנצרות של גואה, הטרופיות רוויית המים של קראלה. כל אחת מהן היא עולם בפני עצמו.
באנגלור היא עיר מיוחדת בהודו, היא נחשבת לעמק הסיליקון ההודי ומאכלסת את מיטב חברות ההייטק העולמיות והמקומיות. מיטב המוחות שמסיימים את מוסדות הiit, מכוני הטכנולוגיה של הודו, מקבלים בה משרות. הסיטואציה הזו יוצרת עיר משונה מאוד, הזויה במידה רבה: לצד מראות של הודו הישנה והטובה – מדרכות שבורות, ביוב זורם, קבצנים, בתים מתקלפים ורקובים, עשן ופיח, צפירות וכאוס – ניצבים להם מבני מתכת וזכוכית, בחזיתם שם החברה, תמיד באותו פונט מעוצב, חלק ופלסטי, כנהוג בעולם המחשבים. המבנים חדשניים ורחבים מאכלסים את כל אותם אנשי מחשבים, בכניסה אליהם ניצבים שומרים. בעבורם גם הוקמו בעיר קניוני ענק, מנוגדים לטבע ההודי של שווקים מרובי צבעים ורעש. בקניונים הממוזגים הללו צמחו חנויות של מותגים, פינות אוכל אין סופיות, אולמות קולנוע ובאולינג, מסעדות יוקרה: כל מה שצריך כדי להרגיש שהמערב הגיע גם לפה, בכול עצמתו הצרכנית והנהנתנית.
השילוב הזה, בין הודו לבין רמת החייל מותיר את המטייל בהלם קל. תחושה של בגידה, או אולי של העמדת פנים, מלווה אותו. אבל בתוכו קיימת הידיעה העמוקה שגם הוא בא ממקום שאינו שונה בהרבה, גם בו האיכות המקומית הולכת ומצטמצמת לטובת חיקוי ושיחזור. מותגים, תוכניות ריאליטי, קניונים, השילוש הקדוש של בני נוער במרכז הארץ הוא השילוש הקדוש של בני נוער בעולם המערבי כולו. בנגלור, במידה רבה, היא רק תמונת מראה של מרכז הארץ.
באחד הימים, נסעתי כמה עשרות קילומטרים מבאנגלור בכדי לבקר בצמד אשראמים. האחד של ראווי שנקר, והאחר של סאי באבא. האשראם של ראווי שנקר, שעודו עימנו, מרשים וגדול יותר, ובו אתמקד, אם כי התחושות נכונות לשני המקומות. האשראם הוא מקום עצום, קומפלקס החולש על קילומטרים ובתוכו הכול: מבני מגורים, מסעדה ובית קפה, אולמות מדיטציה קטנים, אולם וידיאו ומבנה מרכזי, שבנוי בכדי לארח סטסנגים (מפגש עם האמת), אותם מפגשים מוכרים כבר של שיחה עם הגורו. המבנה עצמו מצועצע מאוד: סמלי הדתות השונות על העמודים, מדרגות לקהל ובמה מרכזית ועליה כיסא לגורו. הכול טובע בצבעים בוהקים, בעיקר וורוד משום מה, וכולו נוצץ ומיופייף. בקצה האולם ישנה תערוכה קטנה של פועלו של ראווי שנקר, והאמת? העשייה שלו היא די מדהימה בכל קנה מידה. הוא מטפל בכפרים מרוחקים ומעניק להם רפואה מתקדמת ומים, הוא מכנס מפגשים בין-דתיים, עורך סדנאות יוגה, תומך במעמד נשים ומעניק להן הכשרה מקצועית ובעיקר מלמד מיליוני אנשים את הדרך, לטעמו, לחיים טובים יותר הכוללת כמה תרגילי נשימה ומדיטציה.
אבל את החותמת על התחושה שלי מהביקור- סטרילית ומרוחקת, כמעט מעוקרת רוחנית, העניק לי הסופרמרקט שנמצא באשראם. אם עוד לא הייתם בסופרמרקט רוחני הרי שפה המקום לפגוש אותו: מוצרי רפואה עם חותמת של הגורו, ספרים וסרטים עליו ושלו, דיסקים ותמונות, מחזיקי מפתחות, בגדים אחידים לתלמידים, חטיפים על שם הגורו, ומה לא? השפע והסדר הזה היו מפתיעים, עמדות המכירה, הדלפק להפקדת התיק בכניסה, התגיות עם המחירים, הסלים לאסוף את המוצרים, הכל תפקד באופן משומן כל כך, שלם כל כך, שהיה בזה את אותה סטריליות שחשתי באתר כולו. מעין כפר נופש רוחני, שקט ושליו ויפה, אבל מרוכז, לתחושתי הסובייקטיבית, בצרכנות רוחנית, כלומר משהו מהיר ואחיד יותר מאשר התמסרות רוחנית (כל זה אינו מוריד מאומה מהעשייה הדי מרשימה של ראווי שנקר, כמנהיג חברתי הוא מרשים בכל קנה מידה, עד כדי פרס נובל לשלום). בסופו של דבר, הארוס הרוחני חסר באשראם.
כל זה עוד התגבר והתעצם עם ההגעה לאשרם של הרמאנה מהרישי, בטירובנמלאי, כמה ימים אחר כך, אבל זה כבר לטור הבא. כששבתי לבנגלור, לא יכולתי שלא לחוש קרבה מוזרה בין העיר לאשראם. נדמה היה לי שאני שומע צליל דומה: סטריליות וניקיון, תפקוד יעיל ומהיר, והכי חשוב, יותר חשוב מהכל, הדבר שמנצח כרגע, התכונה שהיא היא בלב הקיום המערבי: נוחות. נוח בקניון בבאנגלור, נוח להיכנס לחלל ממוזג שיש בו הכל, כל מה שאתה צריך סביבך. נוח להיות מותקף על ידי גירויים ועל ידיי חיי פנאי צבעוניים וקולניים. נוח שיש חנות שיש בה הכול נמצא מדף אחד מדף, נוח לשבת בהיכל נקי, ממוזג, רחב ובהיר, בבגדי כותנה קלילים ואחרי ארוחת צהריים לשמוע את המורה מדבר על הגשמה, התעוררות, הארה. נוח להיות חלק מאותה שפה טכנולוגית בינלאומית, שעוברת בסיבים האופטיים במהירות גדולה יותר משיחה בינך לבין השכן שלך.
מול הנוחות הזו צריך לפתח עמידות, התנגדות, איזו אלרגיה טבעית ובריאה למה שנראה דומה מדי, קל מדי, מרופד מדי. ומדוע להקשות על מה שקשה ממילא, למה לסבך את מה שיכול להיות כל כך מסודר ובהיר? בגלל פתיחת הדברים. כי הנוחות טבעה לשכפל את עצמה. היא צריכה להראות אותו הדבר בכל מקום, לבטל את הייחוד, למחוק את השונות. ההבטחה של הנוחות היא שתפגוש את נתוני החיים שלך שוב ושוב, את הניקיון, הטכנולוגיה, המוצרים, הנוף, זו טבעה של התמכרות, שבבסיסה חזרתיות וסיפוק. היא צריכה להראות אותו הדבר בהימלאיה ובמדבר, בסיקים ובקראלה, בגואה ובביהאר, במאדהיה פראדש ובדלהי, בקרנאטקה ובטאמיל נאדו, בנתניה, חולון, בת-ים, ראשון לציון או פתח-תקווה. היא צריכה את באנגלור שוב ושוב, את אותו היכל באשראם במרכזים דומים בארה"ב ובאירופה. היא מבקשת לחתור כנגד הטיסה שהעבירה אותי בין עולמות, אבל איזה שעמום, כמה אפור, כמה מוכר יהיה כך הכל. במה נבחר? לא נוח, כדי שיהיה ער וקיים, או נוח, ורדום. הנה השבילים, וברור להיכן כולנו צועדים.
