רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

לא להאמין, הגענו לפרשת ויחי, הפרשה האחרונה בספר בראשית, שנקרא גם "ספר היצירה". נהוג לומר שהוא נקרא כך על שם יצירת העולם בתחילתו, אבל הרב נריה אומר שיותר מכך, שכל הספר עצמו, הוא ספר של יצירה. הבריאה של האדם, העם והעולם נמשכת לאורך כל ספר, בראשית ומסתיימת בפרשת 'ויחי'.

פרשת ויחי עוסקת, רובה ככולה, בצוואת יעקב אבינו. אבל אם הוא אבינו, אז אנחנו בניו, כלומר – הצוואה מיועדת גם אלינו.

נעסוק בצוואה של יעקב, אבל לפני זה, אני רוצה להראות לכם סוג אחר של צוואה. אתמול הייתי בבית משפחת אורבך בגוש עציון. ארז אורבך, שנהרג בפיגוע הדריסה בירושלים, לא כתב צוואה, אבל הסטטוס שלו בווטסאפ אומר המון:

"חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל"

(החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')

זה מה שראה כל מי שפנה אליו בוואטסאפ. אבל ממה שהבנתי אתמול, זה מה שראה כל מי שפנה אליו בחיים. בחור צעיר שמרגיש שחובתו כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל.

אז מה אומר לנו השבוע יעקב? הפרשה מורכבת מהמון טקסטים מפיו, המון דיבורים. לפעמים צריך ללכת פסוק אחד אחורה להבין רקע.

כך מסתיימת פרשת ויגש:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

זה מהדהד ברקע, וזו בעיה. הם מרגישים מדי בבית. מדי נח. זה לא טוב. צריך לזכור, רוב שנות קיומנו אנחנו לא על אדמתנו, ויודעים להתקיים גם ללא תנאי מדינה רגילים. זו הייחודיות שלנו כעם. יעקב מאבחן את התופעה ואת הסכנה שבה, ונותן לנו כוחות וכלים, ובעצם מניח יסודות לקיום המוזר הזה שלנו. קיום להתקיים בתנאים נוחים ומתאימים זה לא ביג דיל, אבל אומה, עם ואדם נבחנים בקיומם בתנאים שנוגדים את רוחם, וביכולת שלהם לשמור על זהותם בתנאים הללו. הצוואה של יעקב מתחילה בבקשה:

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. כט וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

יש פרשנים שמסבירים שיעקב פחד מהקבורה האלילית הנהוגה הנהוגה במצרים, מטקס החניטה, אך מעבר לכך, יעקב פחד מההשתקעות. הוא ידע שאם בניו יאלצו לחזור לארץ כדי לקבור אותו, הם יזכרו שצריך לחזור גם כדי לחיות שם בסוף.

יש שני ביטויים מעניינים לגבי החשש הזה, שיהיה מדי טוב ונח בגולה.

האחד של הרש"ר (הרב שמשון רפאל) הירש מגרמניה :

יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים, בודאי הוא ראה מה רב כוח ה"האחז בה", מה רב השפעתו על בניו. הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות…היתה זו סיבה מספקת לומר להם: רצונכם ותקותכם לחיות במצרים, אני – אין רצוני גם להיקבר בה

ה"משך חכמה", רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה, כותב:

"והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א) אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה'"

הם מתריעים: הירדן לא הנילוס, ברלין לא ירושלים. שני ביטויים יפים, שמהווים תמרורי אזהרה מפני התבוללות ושקיעה לתוך תרבות זרה.

יעקב אבינו מבקש לא רק להעלות את עצמותיו לארץ, אלא בעיקר את תרבותו, דרכו ומורשתו. שנעלה אותו לא רק במובן הפיזי, אלא במובן הרוחני. זו המשימה הציונית האמיתית, להעלות את כל אוצרות הרוח ששכחנו בגולה.

פייטן צעיר מדימונה, יגל הרוש, כתב את השיר הבא לאחר ביקור שורשים במרוקו:

יהודי האטלס מנסים לארוז בחיפזון

חיים שלמים, גלות מפוארת וארוכה

לתוך מזוודת סוכנות קטנה

את הג'לביות והכפתנים של שבת ומועד

מקפלים יפה – איתם יעלו למקדש עם ישראל אחיהם

את הכריות והסמיכות מצמר לימי החורף העתידים לבוא

דוחסים פנימה

וכל פסקי הרי"ף,

ותשובות הרב אלנקווה,

ודרשות אביר יעקב אבוחצירה ור' יוסף גבאי

והמאמרים הערוכים על ידי ר' דוד אלקיים

ופיוטי הקובץ "שיר ידידות"

יישארו על אדמת נכר

בבואם לארץ הקודש

יפגשו בהם העבריים

ויביטו למזוודה מלאת הכפתנים

ולא ידעו מאומה על העושר האינסופי

שנשאר מאחור

דברים שמזוודת סוכנות

קטנה מלהכיל

עלינו ארצה, אך שכחנו הרבה מאוצרותנו. לא רק במרוקו, בהרבה מהתפוצות, דברים נשארו מאחור.

*

המשך הצוואה של יעקב היא ברכות. מכאן יעקב עובר למסכת ברכות מרתקת וחשובה.

הוא מתחיל בנכדים מנשה ואפרים, אבל בעצם פונה אל יוסף:

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת-זַרְעֶךָ

יעקב לא האמין שיחזור ויראה את יוסף, והנה, הוא זוכה לראות דור שלישי, את נכדיו. מהרב ישעיהו שטיינברגר, שמלמד בישיבת הכותל, שמעתי את הרעיון שסבאות וסבתאות הם חלק ממותר האדם מן הבהמה, הקשר הבין דורי הזה, אינו קיים בטבע מחוץ למשפחת האדם. ניתן לראות הורות אצל בעלי חיים, אבל לא קשר בין סבא וסבתא לנכדים.

תקראו את הפסוק הבא, הוא כל יפה ואופטימי, שקשה להבחין שיש בו סתירה גדולה:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

איזו מן ברכה זו להיות דג ביבשה? זה להתייבש, להיות מנותקים ממקור החיות. הכיצד?

השפת אמת, מראשוני אדמו"רי גור, אומר: "וידגו לרוב בקרב הארץ" – דגים מקומם בים, למרות שהם בקרב הארץ, אף על פי כן, מחוברים לים. זו הברכה של יעקב, הגורל היהודי הוא לא תמיד להיות "דג במים", לפעמים תצטרכו ללמוד להיות "דג ביבשה", שתהיה בנו חיות פנימית ורוחנית, קשר לשורשים, גם במצב של ניתוק ממקור המים.

זו ברכה לכל אחד ואחת מאיתנו, שנדגה לרוב בקרב הארץ. שיראו עלינו שאנחנו "דג ביבשה"

אבל האם באמת רואים עלינו?

היא למדה בתיכון חילוני בהוד השרון, אבל תקשיבו מה יש לה לומר: קוראים לה עדי אלטשולר. היא הקימה את תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו' לצעירים בעלי צרכים מיוחדים, וגם ייסדה את המיזם 'זיכרון בסלון' ביום השואה. היא זכתה בפרסי הוקרה רבים, הדליקה משואה ביום העצמאות ה‑60 ולפני שלוש שנים בחר בה המגזין טיים כאחת ממנהיגי הדור הבא. היא נשואה לנדב, גרה בתל אביב, ולאחרונה נולד להם במזל טוב בן ראשון. קצת אחרי הלידה פרסמה אלטשולר את הפוסט הבא:

"הלוואי והייתי דתייה. הייתי חלק מקהילה. הייתי מכירה את השכנים בבניין ואולי גם בשכונה, ממש יודעת שמות משפחה. נשים אחרות היו מבשלות לי אחרי הלידה. היה לי קל יותר עם האימהוּת, כי מה זה כבר עוד ילד אחד? אם הייתי דתייה, לא הייתי מוותרת על עצמי, כי סדר התפילות, המנהגים והברכות היה מחייב אותי לזמנים קבועים עם עצמי ועם הקדוש ברוך הוא. אם הייתי דתייה, הייתי מוקפת באימהוֹת נוספות כל הזמן, והייתי לומדת מהן להניק, וטריקים וטיפים.

אם הייתי דתייה לא הייתה לי תחושת ויתור עצמי כי האימהוּת הייתה חלק ממערך ערכים עליון של משפחתיות והבנה שיש מי שיותר חשוב ממני בעולם, וזו זכות, ומצווה, וברכה. אם הייתי דתייה, הייתי שמחה יותר, כי כל ערב שבת הייתי מדליקה נרות ושרה, ובכלל הייתי שרה יותר. הייתי מאושרת יותר, כי הייתי מוקירה את מה שיש: כל בוקר הייתי 'מודה אני', והעיקר לא הייתי מפחדת כלל. והייתה לי חגיגיות בחיים בזכות הטקסיות וכל מיני קידושים, והיו לי בגדים לבנים והייתי מכירה סיפורים, משלים, ומשפטים יפים של חכמים מתים. בא לי שבת שתשמור עליי".

זמן קצר אחרי שהדברים התפרסמו, היא פרסמה גם את פרק ההמשך. לא נגענו: "קיבלתי כל מיני תגובות על הפוסט שכתבתי. אחת מהן הייתה לפגוש בדלת ביתי את שירלי, יהודית כהן ובתה עמית המדהימות, שהפתיעו ובידיהן קופסאות מלאות תבשילים, סלטים, מוקפצים ומיץ תפוזים שסחטו במיוחד (!). הייתי קצת נבוכה שהן טרחו, בישלו ונסעו במיוחד עד אליי. כשעזבו, ישר חשבתי מה אוכל לתת להן בחזרה. יחד עם המזון, הוגש לי גם שיעור גדול ביכולת לקבל עזרה ולהרשות לעצמי להיתמך. תודה אחיות. הלוואי והייתי דתייה".

אבל זה לא הסוף. בעלי פרסם את הפוסט הזה בטור שלו בעיתון בשבע, וקיבל הרבה מיילים בתגובה מקוראים נרגשים, וביניהם קוראת אחת ושמה ימימה, הרבנית ימימה מזרחי –

"התעלפתי מה"הלוואי הייתי דתייה". פתאום התעורר חשק להיות טובה יותר, כדי להתאים למה שהיא חושבת עלינו. זו לא רק היא. מצפים מאתנו לכל כך הרבה. על מה היא מדברת? ברכות השחר אני עושה בשקיעה. אני כל כך רוצה להיות דתייה. הלוואי ובאמת הייתי הדתייה הזו".

יעקב ממשיך, ונותן עוד צידה לדרך –

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה;

אפריים ומנשה לא גדלו עם הסבא הצדיק, ולא עם השבטים, אלא בתוך תרבות זרה, ויוסף היה זה שניסה להתנחיל להם את הערכים הראויים. במקום שיעקב יתייחס לזה כתקלה, הוא בעצם מנציח אותם. מאז נוהגים לברך ילדים בעם ישראל, שיהיו, דווקא, "כאפרים וכמנשה". נכון, יותר קל לגדול באוהל של יעקב, אבל אפרים ומנשה הם מודל לשמירה על זהות. הם המוכיחים שזה אפשרי.

אבל הפעם זה לא נגמר פה. אם היה קורא רק ליוסף ורק לבניו, המודל הקודם, של איבה עם שאר האחים, היה נשמר. הפעם, יש מספיק ברכות לכולם. לא כמו יעקב שרב עם עשיו, והיה צריך להערים עליו כדי לקבל את הברכה מיצחק. לא כמו קין והבל. זה מודל חדש, לא של "או או", אלא "גם וגם". יעקב מבשר על דרך חיים חדשה. כאן כולם גלויים סביב מיטתו מקבלים ממנו ברכה:

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.

רש"י: "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים".

למרות שצה לגלות לבניו את סודות הגאולה, אמר להם דברים אחרים, ונעבור על חלקם. כל שבט מקבל פסוק מאד יחודי לגבי המהות שלו, והראשון הוא כמובן ראובן:

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר"

רש"י: הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם.

הכלי יקר: "ראוי אתה לבכורה, אבל פחז כמים אל תותר, צריך להיות מתון ואתה פחזת כמים בכל עניינך והפחז הינו המהירות, על כן אין אתה ראוי לקבל יתרון המלוכה".

נכון ראובן, אתה הבכור, אבל עם כל הכבוד לבכורה הביולוגית, אתה לא תקבל את הכהונה. אתה פזיז, וחסר את הבשלות הנפשית לאתגר הזה.

מים, אומר הרש"ר הירש, מקבלים את הצורה של הכלי שהם נמצאים בתוכו. אין להם משלהם. אי אפשר להנהיג כך. אומר יעקב, כדי להנהיג צריך שלווה, צריך ישוב דעת, מנוחת הנפש, יציבות.

הרב משה שפירא זצ"ל, שנפטר השבוע, היו ידוע בשתיקות שלו. בשלב מסוים, תלמידים שהקליטו את השיעורים שלו, כדי לחסוך במקום בקלטת, היו מכבים את ההקלטה ברגע בו היה מתחיל לשתוק. הוא לא הסכים להשתמש בהקלטות הללו, הוא אמר שהשתיקות הן חלק מהשיעור. זה זמן להתבונן, להפנים, לחשוב, לעכל. בתקשורת, אגב, האסון הכי גדול, הדבר שאסור בשום אופן שיקרה, הוא שקט בשידור (הדבר השני, אם אתם תוהים, הוא המשפט "רגע, אני צריך לחשוב על זה, שנייה, אולי יש משהו במה שאתה אומר").

אצל ראובן, יעקב אמר, הפחז אינו חד פעמי, לא מעשה אחד, אלא תכונה שטבועה אצלו בגנים, חוסר יציבות פנימית.

האם זו ברכה? השאלה הזו מתחדדת לאור השבטים הבאים שמקבלים ברכה מהאבא:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

מה הוא אומר כאן? לפי הפרשנים הוא מאשים אותם במכירת יוסף, ולא רק במעשה שכם. הפרשנים מסבירים שמדובר בשתי עצות שעשו בלי לשאול את אבא, כמה חמור לא להתייעץ בדורות הקודמים ובאנשים גדולים ולאילו טעויות זה מוביל, על כך יעקב מוכיח אותם.

רש"י: כלי חמס – אומנות זו של רציחה חמס היא בידיכם, מברכת עשיו היא זו. אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו.

המידות הרעות והאלימות שלכם, הם לא באמת שלכם. השורש שלכם אחר. מה הפתרון? לא השמדה, עכשיו זה זמן תיקון, לכן הברכה אומרת "לכן אחלקם ביעקב", הפתרון הוא לחלק אותם. קודם כל מפרידים אחד מהשני, כמו מורה שמפריד שני תלמידים, כי החיבור שלהם יחד מוביל למקומות לא טובים, וא"כ מפיצים אותם במינון נמוך. על כן, שבט לוי לא מקבל נחלה ולא נספר במניין השבטים אלא עובד במקדש, ובני שבט שמעון הפכו למלמדי תינוקות, ומשום כך נפוצו בין השבטים.

הנצי"ב: אחלקם ביעקב – "נצרך לפעמים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד – קשה. על כן אחלקם ביעקב שיהיו מעט במקום אחד".

יותר מדי מהם במקום אחד, זה פתח לבעיות, לכן מפזרים את הניצוצות שלהם.

יהודה, ששומע את הברכות הללו, לוקח צעד אחורה, אבל אצלו אנו מתחילים לראות סוף סוף ברכה "ברכתית":

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ. ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ. י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים

מה זה יהודי? אחד שמודה. אומר תודה, ומודה ששגה.
ויהודה הודה, גם בחטא תמר, וגם מול יוסף.
יודע להתנצל ולתקן.

לכן זכה למלוכה, כי קודם כל מולך על עצמו, הוא שקט, יושב כמו אריה, כלביא, כרע, רבץ, מי יקימנו? לא בהול ומבולבל כמו ראובן, אלא שקול, מתון, רציני.

אומרת הרבנית ימימה מזרחי שאם נעקוב אחרי שאר הברכות, נוכל לראות שבאופן שיטתי הן מחולקות לשני חלקים. השבטים אשר גורלם מבולבל וטרוד, ואלו שזוכים לשבת במנוחה:

זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.

זבולון אפוף טרדות פרנסה, לא רגוע. הוא גר סמוך לים, שם האוניות מביאות סחורה, וזה עיסוקו. הוא מביא מזון לשבט יששכר, שעליו נאמר:

יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד.

יששכר: "ויט שכמו לסבול" – מדובר בעול תורה. מתוך בחירה. לימוד רציני, מעמיק ומאתגר.

הרב אלימלך בר שאול, שהיה הרב של רחובות, קורא לצעירים בתקופת קום המדינה, ואומר להם ללכת בדרך של יששכר:

"מחוץ לתורה אין מנוחת נפש, ובאין מנוחת נפש אין כל מנוחה. החיים הם צרור פחדים וספקות ואשליות וייאוש אם אין בהם אור וחום של תורה"

קחו אחריות על האומה. גם קשר לארץ ישראל צריך להעמיק ולהתחדש בתורה שלא תהיה שגרתית, וגם ישיבת ארץ ישראל אסור שתהפוך לעניין של ממילא, של שגרה, תמיד לראות אותה בעיניים חדשות, לזכור את עברה המפואר, "עול תורה", "עול ארץ ישראל". לימוד תורה הוא שליחות ציונית.

אני מקווה שאתם מתחילים לשים לב לאיזה קו מנחה בין הברכות האלה – פזיזות ומהירות מול שלווה ויציבות

שימו לב לשבט דן – נחש, נושך, נלחם:

דָּן, יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יז יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר.

גד, הרבה גדודים יבואו עליו למלחמה, והוא ינצח:

גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב.

לעומתם, אשר:

מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ.

הוא יושב בשקט, מביא שמן לבית המקדש, יש אומרים נותן צדקה, אבל בשני המצבים יושב במנוחה.

אצל נפתלי שוב חזרנו למירוץ:

נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה–הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר.

אצל יוסף ובנימין, חוזרים לשלווה:

יוסף

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, מלא בברכות שמיים וארץ

בנימין
כז בִּנְיָמִין – בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל.

יש לו סדר יום, בבוקר יוצא ובלילה חוזר ומחלק את השלל, יש מבנה, יש שקט.

יש שבטים שהתברכו בנחת, ויש שבטים עם פחות קשב וריכוז. הרבנית ימימה מסבירה שזה קשור בהורים ובשם שקיבלו. השלווה של ההורים, והיחס מההורים, משפיע לנצח על הילדים.

ראובן: כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:

שמעון: וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן

דן: דָּנַנִּי אֱלֹהִים,

נפתלי: נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי.

איך אפשר לצפות לבהירות ושלווה מילדים שנושאים על כתפיהם צער גדול כל כך?

לעומת זאת:

יוסף ובנימין נולדו לתוך אהבה גדולה שהייתה בין הוריהם.

אשר: בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר

יששכר: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, יהודה – הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'

ילד שבא מבית אוהב, יפרש את העולם בפרשנות אוהבת, לא נוטרת.

"וזה לך עיקר גדול כי ההורים הם הבונים לנפש הנולד" (אור החיים הקדוש)

אבל עדיין, קשה להשתחרר מהתחושה, שאלה לא בדיוק ברכות, מה זה המעמד הזה שבו אב מטיח בבניו את חסרונותיהם? אומר הרב וולבה, אלה לא קללות וברכות, הכול ברכות, גם תוכחה היא ברכה, ידיעת המחלה – חצי תרופה, לדעת מי אתה, לגלות לך את הסוד הכי חשוב בחייך.

הרב נריה מנסח זאת בצורה יפהפיה:

"סוד הוא האדם, והאנשים – סודות מהלכים המה. פי כמה גדולה הסכנה שבתוך כל קול 'שיח הסודות', לא ישמע האדם את שיחו הוא, יאבדו לגמרי. בעיירות רוסיה היה נוהג שאנשי החברא קדישא היו אומרים לנפטר לפני הקבורה: דע, ששמך פלוני בן פלוני. אם למת הזכרת שמו היא חיונית, לחי על אחת כמה וכמה. על כן הרמח"ל במסילת ישרים פותח ומדגיש: 'יסוד החסידות – הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו'. בעולם שלו"

כח כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם.

כמה שונה המעמד הנוכחי מהמעמד שבו יעקב קיבל ברכה על חשבון אחיו. פה זה לא על חשבון, כולם מקבלים. כל אחד היה צריך לשמוע את מה שהוא קיבל.

אי אפשר להתעלם מכך שהאחדות הגדולה, היא לא סתם אחדות, אלא "סביב מיטתו של יעקב". סביב אתוס משותף. האחדות הבאה תהיה מול הר סיני. מצד אחד, הגיוון, היות שבט ושבט, זה דבר חשוב, אבל כולם צריכים להתאחד תחת מטרה. כולם ממשכים את הפוטנציאל – זוכרים את ההתחלה?

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.

רש"י: ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים.

יש פרשנים שאומרים שבעצם גילה להם את הסוד. זה הסוד. נהיה אנחנו כל אחד במלוא הפוטנציאל – זו אחרית הימים, זה התיקון, ועל כל זה אנחנו מכריזים עם סיומו של ספר בראשית – חזק חזק ונתחזק.

אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל בשבוע הבא מתחילים את ספר שמות. אל תחמיצו.

***
כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

***
רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר