חיים ללא חלומות

אם יעקב היה מגלה את הקץ וחוקק חלום ברור ומוסכם, זה כבר לא היה חלום. זאת היתה משנה סדורה לגבי איך החיים יראו כשישובו למולדת. חווית הגילוי החד פעמית, של כל אחד ואחת את עצמו, במציאות החדשה של חירות, היתה נסתמת
חיים ללא חלומות

1.

כל נגן, מוסיקאי, כותב, או כל אדם יוצר בעצם, מכיר את הרגע הזה, רגע הזהב, שבו מתפלקת לו טעות, תו שברח מהמקום, חרוז שהשתרבב בלי כוונה, צליל שלא התכוונת אליו בכלל. משהו שעקרונית צריך למחוק ולהמשיך, אבל בעצם הופך את היצירה להרבה יותר גדולה ממה שהתכוונו.

ישבתי שלשום בלילה עם חבר מוסיקאי, ומנינו יחד כמה מה"טעויות" האהובות ביותר עלינו במהלך שלושים שנות ההקלטות המשותפות שלנו. דיברנו על השלב הזה, שקורה עכשיו, שבו אנחנו אפילו "מתאכזבים" כשהכל יצא לפי המתוכנן. כמה גדול זה כבר יכול להיות, כשהכל יוצא לפי המתוכנן?

2.

למעשה, אני טוען, שהחומר האפל שאנחנו מעבירים בשיר טוב, ביצירה של אמת, הוא עצם חדוות הגילוי שלנו. את השיר. את ההקלטה. את איך שהוא יצא. את מה שלא ידענו, ועכשיו נתגלה לנו לפתע.

3.

ישנם הרבה "חומרים אפלים" שעוברים בשירים. יש שירים שמשדרים כסף. אחרים משדרים משפחתיות ובטחון. בסיקסטיז, כל שיר זניח, נשמע כמו שחר חדש לאנושות. ב-2017, רוב השירים נשמעים כמו שחר חדש למכונות שהאדם ברא כדי שמש אותו.

אם אמרתי שהדבר הכי משמעותי ביצירה היא הטעות או הג'סטה הבלתי מתוכננת, האם ניתן להסיק שמוסיקת מכונות, מוסיקה אלקטרונית וממוחשבת היא בעצם ויתור על הבונוס הכל כך משמעותי הזה?

לאו דווקא. גם שם, תמיד יבוא לעזרתנו סמפלר שהשתגע, או ערוץ שנפתח מעצמו, ויעמידו בפני היצירה אינסוף אפשרויות לא מוזמנות. זה נכון, אמנם, שהאפשרות לתקן, שוב ושוב, די עיקרה ופסטרה את החוויה המוסיקלית מהויטמין הכי שמן שלה, עד שנוצר הכרח לסיים, לוותר ולשחרר.

4.

ועוד קביעה, שאין לה על מה להסתמך, אבל היא כאן ובגדול: ככל שאדם הוא מאסטר יותר גדול במה שהוא עושה, ככה הטעויות שלו יותר שוות.

5.

פרשת ויחי שמסיימת את ספר בראשית היא פרשה "סתומה". אין לה צורה של פרשה חדשה (פיסקה חדשה או רווח ניכר מהקודמת), ורק קבלה היא בידינו מעזרא הסופר, שמה שקורה כאן הוא אוטונומי, ולא המשך של פרשת ויגש הקודמת.

ואכן, הרבה דברים סתומים ונעלמים כאן. העובדה שימיו של יעקב נמנים ומסוכמים בעודו בחיים, זה שהוא מכנס את בניו לגלות להם את הקץ ונסתם ממנו, ה"ברכה" המאוד קטגורית ונוזפת, שיעקב מטיח בשלשת בניו הגדולים, ראובן שמעון ולוי, ולבסוף, היחסים המתעכרים והולכים שבין יוסף, המשנה למלך, לבין פרעה.

צל גדול ירד על המציאות. הפשר מתעמעם והולך. מצרים.

רש"י כותב שפרשת ויחי סתומה בשביל לרמז, שעם פטירת יעקב, התחילו מצרים לבקש את ישראל שישתעבדו להם. שיעבדו בשירותם. זה מסביר את הסיבה בגינה היה דחוף ליעקב לגלות את הקץ לפני מותו. להשאיר מורשת. להשאיר חלום. ככה וככה נראית הארץ המובטחת. ככה וככה נראים חיים של חירות.

כל זמן שיעקב חי, די היה להסתכל באיש החלומות ולדעת. עכשיו, כשהוא נפטר מן העולם, צריך את זה בכתובים. אנחנו יודעים שיוסף השאיר קבלה ברורה וסימנים מוסכמים לדרך שבה ישראל יגאלו מהשעבוד. אבל החלום עצמו נחשך, והבנת תכלית הדברים נסתמה.

אבל למה נסתם הקץ ליעקב?

אולי, כי אם יעקב היה חוקק חלום ברור ומוסכם, זה כבר לא היה חלום. זאת הייתה משנה סדורה לגבי איך החיים יראו כשישובו למולדת. חווית הגילוי החד פעמית, של כל אחד ואחת את עצמו, במציאות החדשה של חירות, הייתה נסתמת.

בעצם, כמו עם המוסיקה, אתה חייב קודם כל לא לדעת, בשביל לדעת משהו חדש.

6.

אפילו יותר מזה: כל הצרות התחילו כשנעלמה מיעקב מכירת יוסף. אבל אם יעקב היה יודע שבנו יקירו נזרק אל הבור, יוסף לא היה נהיה מלך מצרים. התת מודע, או העל מודע, או הדרך שהנשמה מדריכה את הגוף בעולם הזה, מביאה אותו הרבה פעמים לצמתים שבהם פשוט לא ברור איך הגעתי לכאן, והיכן, לעזאזל, היציאה. אבל קידומה של המציאות, היא תמיד דרך מה שלא יודעים. אתה מתפלל שזה לא יכאב יותר מדי, ומתאמן להיות אדם שמברך את כאבי הגדילה, שלו עצמו, ושל הזולת.

7.

בואו נסיים את ספר בראשית הגדול בחיוך ובטוב: יעקב מכנס את בניו לפני מותו על מנת לברך אותם, אבל בעצם מה שקורה עם שלשת הגדולים, נראה יותר כמו הטחת האשמות, וסידור העונש. ראובן, שחילל את משכבי אביו, מאבד את זכות הבכורה. שמעון ולוי, שהרגו את אנשי שכם, ומכרו מאותה שכם את יוסף לעבדות, מופצים ומפוזרים בישראל, ומאבדים את הזכות לנחלה אוטונומית ומגובשת.

בעומק העניין, מדובר ב"כאבי ברכה". אנשי שבט שמעון, שלא יקבל נחלה חקלאית בפני עצמו, "יאלצו" להפוך למורים, לסופרים ולתלמידי חכמים (ואם לא הלך להם, למקבצי נדבות…). שבט לוי, המופץ בישראל, יהפוך למשרת השם – כהנים ולויים, שפוסקים מה בין טמא לטהור, כשר ופסול, זכאי וחייב.

מה שאומר, שאם אנחנו נפגשים, למשל בטור הזה, או לומדים תורה, או כותבים שיר, או חותכים דין, אנחנו בעצם מהווים את גרסת הלייט של אותה הרוח הרצחנית, הלוהטת של שני האחים, שהאבא בחכמתו דילל ופיזר, והפך לאש של תורה.

הכל, אם כך, תלוי במינונים הנכונים. הכל במידות. והכל מתהפך לטובה.

שיעלו הדברים לעילוי נשמת מאיר בן יצחק ושמחה, נעים זמירות ישראל, מאיר בנאי, זכרו לברכה.

סיימנו ספר בראשית. בשבוע הבא בעזרת השם מתחילים ספר שמות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *