לפגוש את עצמי קצת אחרת

יעל גולן אמנם קבלה חינוך יהודי עשיר, אך הלימוד לא הותיר בה חותם. לאחרונה גילתה מחדש את הרלוונטיות של פרשת השבוע, ומצאה שאותם הסיפורים, שחוזרים על עצמם, מקבלים ככל שהיא גדלה עומקים וגוונים חדשים
לפגוש את עצמי קצת אחרת

מאז שהייתי ילדה קינאתי בבקיאות המדהימה של אמא שלי בתנ״ך. יודעת תמיד לצטט את הפסוק הנכון, למצוא אותו בשניה של דפדוף, וללמד עליו מכמה זוויות. ואני, למרות שהלכתי לבית ספר מסורתי, התפללתי כל בוקר, ולמדתי קצת רש״י וקצת פרקי אבות, לא דבק בי הלימוד ולא העמקתי בדברים. כשנדרשתי למקור, הייתי פשוט שואלת את אמא.

עד שהגעתי לסף שנת הארבעים לחיי. אחרי שהתגלגל לידי ספר עם פנינים מתורתו של רבי נחמן מברסלב, משהו דחף אותי להתחיל בבסיס – בתורה. וכך הצטרפתי להולכים במסע עתיק יומין וקראתי בכל שבת את פרשת השבוע. רק כדי להכיר את המילים. אחר כך גם חיפשתי פרשנויות. מהר מאוד תפס אותי שיעור שבועי של הרב עופר גיסין, שמלמד את הפרשה על דרך החסידות. יוטיוב, שעד אותו זמן מילא פונקציה של השמעת מוזיקה, הפך פתאום גם לפלטפורמה ללימוד תורה. פסקול חדש.

מה יש בצורת הלימוד הזאת שקסם לי כל כך? רציתי את מה שאדם ברוך מבטיח בספרו ״בתום לב״:

״בני אדם מחמשים עצמם באמצעות פרשת השבוע. מחמשים את תודעתם, את לשונם. ואחדים מאיתנו מתארים אותה כעין תובנה המתחדשת לבני האדם מדי שנה, כל שנה ושנה מחדש. יוסף ואחיו מובנים לך באופן אחד כשאתה בן עשרים, ואחרת כשאתה בן חמישים. פעם הם ׳דמויות׳, ופעם הם ׳אתה עצמך׳. ולאורך שנותיך, פרשת השבוע משקפת לך את התמורות הרגשיות והשכליות שחלו בך״.

בשנה שעברה, בפרשה האחרונה של ספר בראשית, הרגשתי שכדי להפנים את הלימוד, כדאי שאכתוב לעצמי כמה מילים והבנות שהתחברו לי סביב הרעיונות של הפרשה. התחלתי לכתוב לעצמי מעין יומן פרשה. השבוע, כשראיתי שהגיעה זמנה של הפרשה הראשונה של ספר שמות, התמלאתי שמחה. יש משהו מרגש בידיעה שאוטוטו יושלם מעגל. ושמיד ייפתח מעגל חדש, במן ספירלה כזאת. וכשאלמד בפעם השנייה אותה פרשה, עכשיו עם קצת יותר ספרים על המדף, תהיה לי הזדמנות לפגוש את עצמי קצת אחרת. לגלות מה נשתנה בי. מה גיליתי במסע עד כה.

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, עשְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.

במהלך הפרשה אלוהים אומר למשה שלוש פעמים כי הוא אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. וכך מופיע שמו גם בתפילה.

רבי ישראל הבעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות, גוזר מכאן עיקרון יפה. הוא קורא לאדם לא להסתפק במה שירש מהוריו, אלא לחקור בעצמו את האלוהים שלו:

״אנו אומרים: ״אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב״, ואין אנו אומרים: אלוהי אברהם יצחק ויעקב״. כי יצחק ויעקב לא סמכו על חקירת אברהם ועבודתו, אלא חקרו בעצמם לאחדות הבורא ועבודתו.״

במקום להמשיך לשאול את אמא, או לשמר מסורות בחגים מבלי להבין את עומקם, בשנים האחרונות אני בעיצומה של חקירה פרטית משלי. במה אני יהודיה, מעבר לכך שנולדתי לתוך הזהות הזו? מה נמצא בשורשיי? ומה חשוב לי למסור הלאה לילדיי.

אלמוג בהר מדייק את הנקודה בשירו ״לא לפחד לומר את המילה נוסטלגיה״:

״לא לפחד לומר

יש לי עבר

מונח בתוך קופסא

של זיכרון נעול

לא לפחד

לקנות לי מפתחות

להצמיד עיניים לחורי המנעולים

עד שהכל יפתח

עד שאוכל להגניב מבט

אל פנימי

לא לפחד לומר

אני אדם שוכח

אבל יש לי זיכרון

שלא מוכן לשכוח אותי״

זוהי נקודת הפתיחה. ועכשיו לא לפחד מהשינוי הצומח. לא לפחד מהאמונה שפתאום מתגלה בלב. לא לפחד מהסקרנות. לא לפחד מהצמא. לא לפחד מסימני השאלה. לא לפחד להתקרב. לא לפחד למצוא את מקומי. לא לפחד לומר את המילה גאולה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *