רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

הערת המערכת: השיעור נפתח בהקראת שלושה מכתבים שסיון קבלה בהקשר לפרשות האחרונות בספר בראשית, אותם תוכלו לשמוע בהאזנה לשיעור או צפייה בו. הסיכום הנוכחי מתחיל היישר מתחילת השיעור על ספר שמות עצמו.

ספר חדש. חומש חדש. "ספר הגלות והגאולה" – זו ההגדרה של חכמנו לספר שמות. הרב וולבה מסביר בצורה פשוטה שגלות היא כשאדם לא נמצא במקום הנכון, וכשהעם לא נמצא במקום הנכון, וגאולה היא כשהאדם והעם נמצאים במקום הנכון. במובן הזה חלקנו בגלות פרטית ולאומית, לכן ספר שמות הוא ספר אקטואלי ולא היסטורי. כל העליות והמורדות שנעסוק בהם, מהווים את סיפורנו אנו.

מאחר והסיפור אותו הפרשה מספרת מוכר לכולם: יציאת מצרים, פרעה, משה, השיעור הפעם יעסוק בפרטים הקטנטנים, שהם מאוד חשובים וקריטיים, ונותנים לנו עצות לחיינו, כי כאמור גם חיינו הם גלות וגאולה, וחוזר חלילה.

נתחיל:

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. ד דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר

ואלה שמות. למה לא להתחיל בסיפור השעבוד והגאולה? למה לפתוח ברשימה שמית של שמות? אלא שהמילים האלה "ואלה שמות" גונזות בתוכן המון. המדרש אומר דבר מעניין, ואני מודה שלא הכרתי, חשבתי שהשיר של זלדה הוא הבסיס לכל איש יש שם:

לכל איש יש שם
שנתן לו אלוקים
ונתנו לו אביו ואימו
אבל המדרש קובע הרבה שנים קודם – סקופ מבחינתי:

שלשה שמות נקראו לו לאדם:
אחד מה שקוראים לו אביו ואמו,
ואחד מה שקוראים לו בני אדם,
ואחד מה שקונה הוא לעצמו.
טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו.

(מדרש תנחומא)

דהינו, השם שקיבל בלידתו (ויקרא שמו בישראל), השם שזוכה לו עקב פעילותו בחברה (הקמצן, התותח וכו'), והשם שאדם רוכש לעצמו עקב ההתנהגות שלו לאורך שנים, המוניטין שלו.

"ואלה שמות בני ישראל" – אחד מהסימנים לגאולה, אומרים חז"ל, הוא שלא שינו את שמם, שנשארו דבקים בשמותיהם הראשונים, השם לא הוחלף ולא טושטש, ואלה שמות בני ישראל – עדיין, ולמרות הכל. כלומר, הפרשה נפתחת בצורה דרמטית ולא טכנית. יש מדרש שאומר על כך – "ראובן ושמעון ירדו למצרים, ראובן ושמעון עלו משם", הצאצאים שעלו נקראו ראובן ושמוען על שם הסבא, לא התבלבלו בדרך. יש פרשנים שמחזירים אותנו כאן לברכה של יעקב – "וייקרא בהם שמי ושם אבותיי", והנה הברכה מתקיימת. ואם נסתכל שוב על הפסוק עכשיו – "הבאים מצרים" – לא "באו", אלא עדיין באים, גם ברגע זה תמיד מתמודדים עם תרבות זרה ממשיכים לשמור על השם ישראל, בכל רגע ורגע של הווה אנחנו שומרים על נאמנות.

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף", ממשיכה הפרשה, ומה קורה אז? "וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ".

המילה "עם" מופיעה פה לראשונה ביחס לעם ישראל. פרעה הוא זה שמגדיר אותנו כך לראשונה.

כאן מתחיל השעבוד. עד אז, בני ישראל הרגישו לא רע במצרים. גם להם היה יהודי עם מעמד בכיר בארמון, ובזכות יוסף, מצרים הרי ניצלה מרעב כבד. ובכל זאת, עידן חדש מגיע. קם מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף". מי היה פרעה? לפי חלק מהפרשנים מדובר במלך חדש לגמרי, ולפי חלקם מדובר בפרעה עצמו, שמתנהג כאילו הוא מלך חדש ושוכח בכוונה את כל מה שיוסף עשה עבורו. כך או כך, הפסוקים האלה מלמדים שאין לבטוח יותר מדי במלכים ונשיאים שלא מבססים את חייהם על יושר וצדק. פעם הם נחמדים אלינו ופעם פחות. זו אמירה שחשוב לזכור לקראת ההשבעה של טראמפ. גם אסנת, אשת יוסף, הייתה מבית המלכות. היא התגיירה ונישאה ליוסף שהפך להיות האיש הכי חשוב בבית המלך. גם אם יש לנו את הקושנר הכי חזק בתוך הממלכה, שום דבר לא מובטח. אז כמובן, צריך לכבד ולנסות לשתף פעולה עם כל מנהיג זר, בטח אם הוא אוהד, ולקוות שהוא יצליח ונצליח עימו, אבל צריך רק לזכור שהוא לא המשיח. ההיסטוריה לימדה אותנו להיות חשדנים, ולא לתלות תקוות מוגזמות.

הרב האמריקאי ברל ויין כותב שהיו לפרעה בעיות בשלטון, ומה הדבר הכי קל לעשות ברגעי משבר פוליטי? להסית את העם נגד היהודים ולהפוך אותם למוקד כל הצרות והבעיות, לגייס חמישי, למיעוט שלא נאמן מספיק למשטר.

הוא גם לא רוצה להיזכר בהיסטוריה כשליט שיוסף בעצם בנה אותו, ומעדיף למחוק ולטשטש את הפרט הזה מהזיכרון המצרי, ולהפוך את היהודים מפתרון – לבעיה. מול המנהיגות הלא יציבה הזו של פרעה, הפרשה מציבה בפנינו את המנהיגות של משה כמודל.

נעלה עוד רמה סביב הנקודה הזו של כפיות טובה כלפי יוסף – מה זה שכחת אותו? הוא הציל אותך – פה חז"ל מסיקים מסקנה אנושית עמוקה: בהתחלה נאמר "לא ידע את יוסף", אבל אח"כ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.

ומכאן הם מגיעים למסקנה הפסיכולוגית: "כל הכופר בטובתו של חברו לבסוף כופר בטובתו של מקום".

כלומר דבר מוביל לדבר, כפירה בטובה של יוסף מביאה לכפירה בבורא עולם, השורש זהה – שיתוק של רגשי הלב, של רגש התודה, של לראות עצמך כחלק מהבריאה ומהסביבה. הרב אלימלך בר שאול בחידוש מרתק – כפירה לא דבר שכלי, אלא כפירה היא מידה רעה, בעיקר גאווה פסולה. מי שמתגאה על חברו לא משאיר מקום לאלוקים, כפוי טובה רואה רק את עצמו ולא זוכר טובה של חברו או שהקב"ה גמל איתו, המחשבה שנזקק למישהו שנעזר במישהו מטרידה אותו, הוא יכול הכול לבד, זה אדם שמאמין רק בעצמו, ולאט לאט הופך להיות האלוקים של עצמו. פרעה בודאי נמצא בקריטרין הזה.

הוא ממשיך כך, פסקה יפהפיה: "כדי לקרב לבבות לאמונה אין הכרח תמיד דווקא בהעמקה שכלית, אלא גם ובעיקר בזיכוך הלב על ידי מידות טובות ובעקירת המידות הרעות. החזון אי"ש כתב: 'מידת אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש'. כל אדם שזיכך את מידותיו – הוא כלי לאמונה"

צריך להתעכב על זה. כשאנחנו מדברים על ניסיון לפתח אמונה, אנחנו אוטומטית חושבים על הוכחות למעמד הר סיני, הסברים לסתירות בין תורה למדע, פאנלים על תורה ומוסר, איפה אלוקים היה כש… אבל אמונה, או כפירה, הוא אומר, זה לא משהו שכלי. זה משהו אחר לגמרי. עניין של מידות.

אנחנו ממשיכים:

מתקדמים בעלילה, פרעה עולה לשלוטן וגוזר את הגזרות שהוא גוזר, ובתוך הקטסטרופה ההיסטורית הזו – נולד משה:

וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא

"ותרא אותו כי טוב", הרי כל אמא חושבת שהבן הילוד שלה הוא טוב

רש"י:

"ותרא אותו כי טוב" – שלא היה בוכה, לכאורה חלומה של כל אישה, אלא שכאן זה היה ממש קריטי, כדי שלא יתפסו אותו המצרים.

פרוש אחר אומר שילד רגיל בא לעולם בזעקה, שהנשמה בוכה על ירידתה לעולם השפל, אבל נשמת משה רבנו יורדת לעולם ומבינה את תפקידה, את המשימה אליה נשלחה, ולכן נתמלא הבית כולו אורה.

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר

פה אנחנו מגיעים ליחסים המדהימים והמרגשים בין האחים משה אהרון ומרים. זה מתחיל במרים –

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ

אחותו הגדולה עושה בייביסיטר, אבל שימו לב למילים. היא לא רעדה מפחד, אלא ניצבה בביטחון, בעמידה איתנה, יציבה, לדעה מה יעשה לו. לא היה כאן אובדן עשתונות ובהלה, אלא רק לראות איך יקרה מה שמוכרח לקרות, ברור לה שיהיה טוב, השאלה רק איך זה יקרה.

"ותתצב – ששרתה עליה רוח הקודש". הייתה נביאה, זו עמידה נבואית, אותה מרים הייתה הרוח החיה להזכירכם – עמרם ויוכבד קראו לה מרים על שם המרירות. בימי הגזירה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" עמד עמרם וגירש את אשתו, ובעקבותיו עמדו כולם וגרשו את נשותיהם, הייתה זו מרים שאמרה לאבא: "פרעה גזר רק על הזכרים ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות", בעקבות דבריה עמרם ויוכבד נישאים בשנית, וכל הזוגות נישאים בשנית. יש תיאור בגמרא איך בנישואים השניים אהרון ומרים מרקדים לפני אימא שלהם בחתונתה, ומרים כבר אז מתנבאת ואומרת – עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. אני חושבת שלא מספיק מכירים את חלקה האדיר פה בהבאת משה לעולם (אגב גם חלקו של עמרם, שהקשיב לבתו ושינה דרכו), והיא מחכה להתגשמות הנבואה הזו עכשיו, "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".

הפתרון היה יכול להיות פשוט וארצי יותר, טבעי יותר, יבוא דייג מצרי עני ויפרוש רשת וידוג את התיבה והתינוק יגדל עם עניים, באיזה כפר דייגים מצרי, אבל לא, נסיכת מצרים בכבודה ובעצמה מגיעה להוציא אותו אל הארמון, כמו יוסף – "שמו אדון לביתו ומושל בכל קניינו", וזה מעל ומעבר לכל דמיון – מרים מציעה שאמא שלה תניק אותו, ועוד תקבל על זה שכר, וכך היה.

מרים קנתה את עולמה לדורות בשעה הזו (לפי חלק מהמפרשים, היה מדובר על רבע שעה של המתנה, כשהיא הייתה בת שש)– לימים מרים זוכה לכבוד אדיר בעת פטירתה: "והעם לא נסע עד האסף מרים" – אומרים חז"ל: "מרים המתינה למשה שעה אחת, לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר". אנחנו חוזרים לעניין של הכרת הטוב.

לפי חז"ל המעשה הקטן הזה היה חשוב ובעל משמעות, הרב נבנצל מסביר שכל מעשה קטן הוא חשוב ובעל משמעות:

"כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנחנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידעה ברורה, מוחלטת וחד משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים, הדבר יסייע לנו להיות שולטים באורח חיינו, ולא מובלים ונשטפים בזרם".

כותרת ראשית בשמיים, כי לצערנו זו לא הכותרת הראשית בארץ.

הרב נבנצל שואל בספריו למה יציאת מצרים, והלקחים שלה, מוזכרים כל כך הרבה, בקידוש, בקריאת שמע, במזוזה, כל הזמן בעצם? והתשובה היא כי המציאות, השגרה, החיים, נוטים להשכיח אותם. כשאתה פותח רדיו וטלוויזיה, אתה לא שומע עליהם. הכותרות הם אחרות.

אני רוצה להקריא משהו שכתבתי על תקשורת, בעקבות פרשיית נוני-ביבי:

"אז אין לך בעיה עם מה שהתפרסם השבוע?", נשאלתי. כן, יש לי בעיה. על פניו זה נשמע חמור מאוד, ביחס לשני הצדדים (ולא כפי שקל לכל צד לטעון, שהשחיתות האמיתית כאן היא של הצד השני). צריך כמובן להמשיך לחקור. אבל לא נפלתי מהכיסא, כי זו לא הפעם הראשונה שבה יש לי בעיה עם התקשורת הישראלית. למעשה, אם להודות על האמת, יש לי בעיה איתה כמעט כל הזמן.

בניגוד למי שחש השבוע שבית המקדש נחרב, מעולם לא ראיתי בתקשורת שלנו בית מקדש. נדמה לי שאני מייצגת רבים בציבור שמצפים ממנה לרוח אחרת לגמרי. אז כיוון שדיברו השבוע כל כך הרבה על רוממות התקשורת, כאילו עד לפרשה הזו הכול פה היה מושלם והנה לראשונה התגלתה בעיה, הנה רשימה חלקית של בעיות. הן לא בהכרח פליליות, אבל חשובות:

נתחיל ביחס של התקשורת לכסף, למראה חיצוני ולפרסום. היא משדרת שזה הכי חשוב, ומחנכת את כולנו למודלים כוזבים של הצלחה. היא מאדירה דמויות קצה ומעלימה אנשים בעלי תוכן ומהות. היא הורסת לדור שלם של ילדים את התמימות כי היא מרעילה אותם בצעקנות, החפצה, פרסומות וריאליטי שלא מיועדים לגילם, וספק אם מיועדים לאיזשהו גיל. זה מטריד לא פחות מאופן הסיקור של בוז'י או ציפי או ביבי.

מה עוד? המנגנון הצהוב, הרדוד והחושפני. סופר או זמר חייבים להתחתן או להתגרש או לאמץ ילד לעיני האומה אם הם מוציאים ספר או דיסק. ליתר ביטחון רצוי גם להתוודות על התמכרות כלשהי, ולהצטלם בלבוש מינימלי. זו הדרך לקדם יצירה, וכולם יודעים זאת, שותקים ומשתפים פעולה.

נמשיך אל היחס התקשורתי לשבת. התקשורת הישראלית יודעת ליצור אווירה אחרת ביום הזיכרון, ביום השואה או ביום העצמאות, אבל לא עושה זאת כלל בשבתות ובחגים. כתבים ומפיקים רבים נאלצים לעבוד בשבת (ועוד בשביל מה? "שבתרבות" עם דוד ביטן?), וזו עובדה מאכזבת מאוד אחרי אלפי שנים שבהן ידענו לעצור הכול ולנוח יום אחד בשבוע. פעם זה היה הסמל שלנו.

וזו לא רק השבת, זה היחס ליהדות בכלל. היא מוצגת בתקשורת רק כבעיה, ואף פעם לא כפתרון. החל מציטוטים חלקיים ומעוותים של רבנים ושל פסקי הלכה ועד הצמדת כותרות של "הדתה" ו"הדרה" לכל קשקוש מקומי, כאילו אנחנו או-טו-טו איראן. השטחיות הזו מלווה מגזרים רבים שמסוקרים רק כ"עושי צרות", ממתנחלים ועד ערבים ישראלים, ופוגעת במרקם חיינו המשותף.

ועוד לא נגענו בתוכן השיווקי (הגבול הדק בין פרסומת לבין תכנית הולך ומטשטש) ובחוסר הייצוג של ציבורים נרחבים (איך זה יכול להיות שהליכוד קיבל 30 מנדטים ואני לא מסוגלת להמר על פרשן בכיר אחד שהצביע ליכוד?).

ואולי מעל הכול – הפסימיות. משפט מפורסם קובע שבמהדורת חדשות אומרים "ערב טוב", ואז מוכיחים במשך שעה למה זה לא נכון. אנחנו מגישים לציבור אוסף של תקלות, שערוריות, הפגנות ונבואות אימה. מספרים לו כל הזמן רק איפה עובדים עליו ומבזבזים את כספו. מי קבע שרק מירמור נקרא חדשות? אני לא מצפה לחדשות לה-לה-לנד על דובוני אכפת לי, ובאמת לא הכול פה טוב, אבל עוד מעט נחגוג כאן 70 שנה לפלא ששמו מדינת ישראל, והתקשורת כמעט לא עוסקת בבנייה, צמיחה, פעילות חיובית, התנדבות וחינוך. כמעט תמיד התחושה אחרי צפייה, האזנה או דפדוף היא של ייאוש מעצמך, מהמדינה ומהאנושות כולה.

הרשימה עוד ארוכה, אבל נדמה לי שהעיקרון ברור. זה לא רק הון, שלטון ועיתון, זה גם הטון. כך שהשבוע לא נפלתי מהכסא, רק הוספתי בעצב עוד סעיף לרשימה.

אני חייבת לציין שהרבה מהאחריות היא עלינו, בקליקים, בלייקים, אנחנו הצרכנים ואנו יכולים להשפיע על המוצר שאנו מקבלים. כשהציבור לא אוהב משהו, התקשורת יודעת את זה.

איך הגענו לפה? מהיאור לנוני? אה, מרים ותפיסת עולם שכל חסד קטן משנה, אז הלוואי שהיינו חיים בסביבה שמשדרת לנו את זה.

אז זו מרים.

ואיפה אהרון? אמרנו שיש מעגל מיוחד בין שלושת האחים. אח שלו ביאור, מה הוא עושה? (מרים ואהרון נולדו לפני הגזירה, לכן לא היו בסכנה):

"והנה נער בוכה" – רש"י פשוטו של מקרא הנער הוא התינוק משה, בעל הטורים רבנו יעקב בן אשר – אהרון אחיו של משה, אחיו הגדול ראה ובכה, אנחנו זוכרים פסוק מפתח בספר בראשית "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". הפעם – תיקון. שמענו צרת נפשו, הפעם אנחנו בוכים עבורו, מאוד קשה להזיל דמעות עבור אדם אחר, אם כואבת לך הזרת אתה בוכה, אבל לשאת בעול עם האחר ולהזדהות זה קשה. אהרון הכהן אוהב שלום רודף שלום מתחיל כבר כאן להיות מנהיג בגיל צעיר, ושותפות בצער הזולת מביאה לגאולה כללית, המעשה הקטן הזה שוב משנה את ההיסטוריה, כי בת פרעה שומעת את הקול של הבכי ומאמצת את משה וכו' ,עד יציאת מצרים ממש. ובסופו של דבר, הילד הרגיש הזה, אהרן, עוד ילך עם השמות של כל השבטים על בגדו ככהן.

כלומר, שנים רבות לפני שאהרון הפך לאהרון הכהן, למנהיג רוחני, הוא כבר היה אכפתי כלפי הסביבה שלו, וכבר ידע להצטער בצער של אחיו שנמצא בצרה. גיסתי אסתר הפנתה את תשומת ליבי לכך שהוא לא רק עצוב איתו גם שמח איתו אחר כך, "וראך ושמח בליבו", וזה כבר באמת מיוחד.

כך מרים מתנהגת, כך אהרון מתנהג, וכל זה גם תיקון גדול לספר בראשית, שם היחסים בין האחים היו יחסים של תחרות ומתח, וכאן, בספר שמות, אנחנו מתחילים דף חדש, עם יחסי אהבה ואחווה בין האחים. ככה אפשר להיגאל.

נתקדם עם הסיפור – בת פרעה מוציאה אותו מהיאור ואז הוא מקבל את שמו – משה. המדרש מספר על שמות אחרים לגמרי: אימו קראה לו טוביה (ותרא אותו כי טוב), אביו קרא לו חבר (כי בעבורו חובר עם אשתו אשר גרש), אחותו קראה לו ירד כי בעבורו ירדה ליאור, אחיו קרא לו אבי זנוח לאמר זנח אבי את אמי והשיב בעבר זה, עוד דוגמאות לאיך קראו לו מסביב במשפחתו, אביגדור, וגם – כל ישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל, שמעיה – כי בימיו שמע אלוקים את נאקתם, שמע אלוקים אל תפילות, בן נתנאל – בן שנתנה לו תורה.

אחרי כל הסקופים האלה איך בסוף קוראים לו משה. עם כל הכבוד לטוביה, אביגדור, שמעיה בן נתנאל, כולם מאוד יפים, אבל בסוף השם של בתיה בת פרעה הוא השם שנותר.

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

לכאורה הייתה צריכה לקרוא לו משוי, "כי מן המים משיתיהו", ומתרצים שהכוונה היא מושה אחרים, שמו לא על העבר אלא על העתיד.

ולא רק בת פרעה קוראת לו ככה – אלוקים קורא לו ככה, השם הזה חוזר ולא סתם אלא פעמיים ברצף:

וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

לא רק משה שואל את אלוקים איך קוראים לו (אהיה אשר אהיה, אהיה שלחני) גם אלוקים מזכיר למשה איך קוראים לו: משה משה.

הרב ברל וויל מציין שכל אחד מאיתנו הוא משה, ולכל אחד מאיתנו תפקיד בגאולת העם.

דיברנו על מרים אהרון ומשה, מה עם העם?

יש פה אבחנה חשובה – מה עושים כשרע לנו? כשמשהו מציק?

וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וגם זה אחד המפתחות לגאולה כי מייד – (כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹקים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹקים).

הכלי יקר: "היו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל אלוקים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך זעקו כקוראי תיגר על ה', (ומה שנאמר 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה' – הם הטובים שהתפללו על ה', 'ויזעקו' – מדבר בפחותים שתזעקו כקוראי תגר")

להפוך את הבאסה לתפילה, יש כאלה שממש מתריסים, אבל יש כאלה שבאמת כואבים. את הזעקה הזו, צריך להפוך לתפילה, המודל לכך – מאיר בנאי.

כשאביתר שאל את מאיר אחיו, מה ההבדל בין גשם לתקליט הפיוטים, מאיר ענה: "בשניהם יש תפילה, צעקה ותחינה לעולם טוב יותר, נקי יותר, לאדם נקי יותר, לעצמי נקי יותר. אבל ב'גשם' אני צועק שיבוא המבול וישטוף הכול כמו בדור המבול, מתוך סוג של ייאוש מהמין האנושי. לעומת זאת, ב'לך א‑לי תשוקתי', אני צועק ומתפלל שירחם ויתקן אותנו ברחמים. כי אנחנו הרי כמו קש נידף ברוח, ולכן ראויים לתיקון מתוך רחמים, חמלה ואהבה. שני התקליטים נובעים ממקום של כאב וגעגועים לטוב ולפשוט. הכאב בימי 'גשם' הוביל לכעס ותסכול. ב'לך א‑לי' הוא הביא את התפילה". לא היו לו חיים קלים אבל הוא הפך את הקושי לתפילה ומילא את החיים שלו בתורה. ניתן לראות בספר "ליקוטי תפילות" את המשפטים שהוא סימן, כפי שצילמה של"ג בן שטרית, ביניהם: "שאזכה שיהיה קולי נשמע כמו רעם גבורותיך, והקול הזה יעורר כוונת לבי".

דברנו קודם על תקשורת, אבל מאיר בנאי לא שיחק בכללים של התעשיה. הוא היה זמר השנה, ואלבום השנה, אבל אני זוכרת את הראיון שעשיתי איתו לאחר הוצאת הדיסק "שמע קולי", הוא אמר אז משהו שהפתיע אותי מאד "לא ישנתי כל הלילה", בגלל הראיון. עכשיו, אני חושבת, אתה מאיר בנאי הגדול, ממך לשמוע דבר כזה? אבל לא, "לא עצמתי עין". אתה מכיר את המראיינת, ויודע שהיא אוהדת גדולה, שאין ממה לפחד. אז למה לא לישון? בגלל המשחק הזה, הוא אומר, שעכשיו אני צריך להגיד שיצא דיסק חדש ושתיקנו אותו, ואז אני אנגן, הצלם יצלם אותי בכל מיני זויות, והשאלות, אני לא יכול לישון לילה לפני שאני עושה הצגה כזאת. זה היה מאיר.

טוב, זו רק ההתחלה של ההתחלה של יציאת מצרים, ועוד לא הגענו אל פרעה מול משה, אבל היה חשוב לבסס את הבסיס של יציאת מצרים את התשתית שהיא כל כך אנושית ופשוטה ורלבנטית.

נסכם:

"אלה שמות בני ישראל" לשמור על השם שלנו להיות ראויים לשמות של אבותינו ושלנו, להכיר טובה לאנשים ולאלוקים "לא ידע את יוסף", לזכור איך גם מרים וגם אהרון התנהגו בהארת פנים באכפתיות ומתוך כך צמחה הגאולה, לזכור שבמובן מסוים לכל אחד מאיתנו קוראים משה על שם התפקיד שלנו, ולהפוך את הצרות הקטנות והגדולות לתפילה, לדעת לאן להפנות ולנתב את התחושות.

תודה רבה לכם. בשבוע הבא – מתחילים את עשר המכות. לא נשמע קסום אבל היו עימנו. יהיו פה דם, צפרדע, אל תשאלו. לילה טוב, תודה.

השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של רב סמל בכיר ארז (עמדי) לוי ז"ל

***

רוצים עוד? הקשיבו לסיון רהב מאיר מסבירה בשנה שעברה מה בדיוק פרעה ידע, שעזר לו להשאיר עם (או אדם) במצב של עבדות.

***

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר