כשכואב, אז צועקים

לוקח זמן להודות שאנחנו בבעיה, שמשהו מעוות כאן, להבין שמצב הביש אינו אפיזודה חולפת, אלא פה כדי להישאר. לפעמים נח לנו להשלים עם מצבים שאנו מרגישים שאין ביכולתנו לשנות, בעוד כל מה שהם דורשים מאיתנו הוא להתקומם ולזעוק
כשכואב, אז צועקים

1.

אחד האתגרים הכי משמעותיים שקיבלתי על עצמי כשהתחלתי את הטור הזה, היה שלא להפוך אותו למדור תלונות ומענות. יש מספיק אנשים שעושים את זה מעולה, כך שאין כזה חוסר בסחורה הזאת. למרות שמאוד מגרד לי בידיים, אני משתדל להתנהג, כאן לפחות, כמו מישהו שקודם כל מחפש את העוול אצלו בבית, לפני שהוא מסמן אותו אצל הזולת, בתקווה שיום אחד הכתיבה תדבק במציאות ושאהפוך להיות איש כזה באמת.

אבל אמא ביקשה, ודודה קמי לא הבינה איך אפשר שלא לזעוק, לכתוב, לדבר, להפגין, ואם צריך, אז גם לכתר את בניין הכנסת, ובעיקר לתבוע תיקון מיידי של המצב בחדרי המיון. בקרנו שם השבוע, ושוב נדהמנו לגלות עד כמה שצפוף, ועצבני, מוזנח ומתוח. הזדעזענו לגלות איך שום דבר מהותי לא נראה כמשתפר במצב המיטות הפנויות, זריזות ההליכים הרפואיים, או טירוף הדעת שבו נאלץ לתפקד הצוות הרפואי.

בקיצור, אלה לא תנאים לרפואה. בית חולים הוא לא מושבת עונשין, בית החולים אמור להיות בית הפיות הטובות. הלוגיקה הפשוטה נותנת, שאם יש כסף להפיל את כיכר דיזנגוף, בלי שאף אחד יבקש, יש מספיק כסף בשביל להכפיל את שטחי חדרי המיון בכל בתי החולים הקיימים, להכפיל מיטות ולהכפיל צוותים. הלוגיקה הפשוטה נותנת, שאם בית הקפה בחוץ היה נראה כך, כל הלקוחות היו בורחים משם כמו מאש ביער. ההתלבטות הנוראה בכל פעם שאבא צריך בדיקה או אשפוז, אם לשים את נפשנו בכפינו וליסוע לאיכילוב  או להמר על הבית, היא לא נורמלית. משפילה.

משהו כאן חייב להשתנות.

באותו הערב, שאחרי היום במיון, הגעתי לשיעור בבית ליבא. לא יכולתי שלא להעלות את העניין שהתחריר הציוני חייב להתחיל בחדרי המיון, שחברה עם ערבות הדדית, לא יכולה להרשות לעצמה לשלוח את החלשים, הפגועים והקשישים למקומות הכי קשים, שהתפיסה היהודית הקטגורית היא שעובדים לפי הצרכים והקשיים של האיש האחרון בפירמידה. בסופו של דבר, אם יש משהו מאחד דווקא בין חילונים לדתיים וחרדים, ערבים ויהודים, מזרחים מערביים וצ'רקסים, זה שלכל אחד יש אבא ואמא, סבא או סבתא, או מישהו, ואחד מהם, או הוא מתישהו, יצטרך להתכבד ולסור, חלוש נפחד וחסר ישע, לחדר המיון, בשביל לקבל סעד ותמיכה.

"אבל זה לא רק המצב בחדר המיון" טענו כנגדי, "זה גם המצב בכבישים, בחינוך, השחיתות, חוסר התרבות, זה נגע שפושה בכל מקום".

"זה הכי מסוכן", עניתי, "להתחיל לתפול בעיה על גבי בעיה, ולהשאר מתוסכל וחסר אונים. בואו נתחיל מזה. בואו נתבע מההנהגה חדרי מיון מכבדים. אחר כך יהיה כבר כוח, מצב רוח ושכל טוב לכל השאר".

3.

ובעצם, מדובר במצב שכולם מסכימים שהוא לא נורמלי, אבל מקבלים אותו כגזרת גורל. פרשת שמות מספרת שתהליך הגאולה התחיל להתגלגל רק אחרי שעם העבדים העברי זיהה את עומק הצרה שהוא נתון בה, כי לוקח זמן להודות שהמעוות כאן בשביל להישאר.

לא עזרו שרי מיסים, לא עבודת פרך, ולא "וימררו את חייהם". אפילו השלכת הילדים אל היאור לא הדליקה את הנורה מספיק חזק, שאנחנו בבעייה כאן, ווטסון. רק כשמת פרעה, והגיע חדש במקומו, ושום דבר לא זז עם העניין הזה של העבדות, אז וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.

כלומר, עד שבני ישראל לא מודים במצב הביש, שקט גם בשמיים. מהרגע שהם זועקים לעזרה פתאום הקווים נפתחים: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

ושואלים: מה, הוא לא ידע לפני זה? אלא שמה שחשוב זה קודם כל שהאדם ידע. שהקהילה תבין. שהחברה תזהה את המצב המקולקל ותודה בו. מכאן, יכול להפתח כבר תהליך חדש. בלי זה, לא עשינו כלום.

פרשת שמות כולה הסתרות. סוג של בריאה הפוכה. בבראשית נאמר "ויהי אור". כאן זה "ויהי חושך". כבר בברית בין הבתרים, כשאברהם מתבשר על הגלות שיעבור זרעו לפני הגאולה, נופלת עליו חשכה עלטה. ועכשיו בגלות, בזמן אמיתי –  הכל מוסתר. פרעה רוחש את מזימותיו בסתר ובהתחכמות. המילדות העבריות שפרה ופועה הן בעצם יוכבד ומרים, אם משה ואחותו. עמרם נקרא "איש משבט לוי". משה התינוק מוחבא מהשלטונות. בת פרעה, דווקא היא, נותנת את שמו (משה=מוציא) של נביא הנביאים. ומשה עצמו, הורג איש מצרי בהחבא, וטומן אותו בחול.

עוד הרבה יש מדברי רבותינו שדרשו על הפרשה, שכולה הסתרה, חשכה ועלטה, אבל התובנה הברורה הראשונה שעוברת על משה בתוך החושך הזה, היא הפירוד כתכונה ומציאות, כזו שמאפשרת לחושך למלוך ולשלוט. הנה, אחרי שהוא הורג את הנוגש המצרי, משה נדהם לגלות ששני חברה עבדים מהעם שלו (יש אומרים: דתן ואבירם) ראו אותו והולכים להלשין עליו לשלטונות. והוא נבעת.

וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. רש"י מביא מדרש מעניין, שאותו הדבר ש"נודע" למשה, הוא הסיבה מדוע ואיך העם שלו כל כך נדכא ועלוב ומושפל, ואפילו לא יודע שהוא כזה. משה מוצא  חברה מפורדת. חשדנית. חברה חסרת ערבות הדדית. זה מה שכל שלטון מדכא רוצה: לפורר את הנתינים שלו לחלקיקים קטנים ומתנגחים. ההבנה הראשונה שמבליחה בתוך החושך הטוטאלי, שפותח את ספר הגלות והגאולה, היא שבלי ערבות הדדית, לא ניתן להתקדם לשחר חדש. פשוט אין סיכוי.

5.

ועוד טיפה אחת לפני סיום.

שאלת השאלות שמשה מעלה כשהוא פוגש את האלוהים בסנה היא: אם ישאלו אותי: מי שלח אותך. מה שמו. מה להגיד להם?

השאלה הגדולה. מי הוא הבורא? מה הוא? מה שמו? ובאיזה דרך הוא משפיע?

והבורא עונה, ופותח בפני נביא הנביאים ובפנינו שלוש אפשרויות. שלוש דרכי אמונה. שלוש דרכי הבנה של העולם שבו הושמנו.

הראשונה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. מה זה אהיה אשר אהיה? רש"י מפרש: אהיה אתכם בגלויות ובצרות הבאות, כמו שאהיה אתכם בצרת מצרים. בעומק הפירוש הנפלא של רש"י: עצם העובדה שטבועה באדם תכונה לזהות בעולם או בעצמו קושי, גלות, או מחסור, מעידה על הגאולה השלמה והנצחית שמזומנת לו על ידי הבורא. אחרת מה טעם נטבעה בו תכונה שכזו? כלומר שהחוסר הקונקרטי בכבודו ובעצמו, דווקא הוא, מעיד על המילוי השלם והנצחי.

אבל משה, כך רש"י, מתקשה עם התשובה הזאת. לך תספר לעם עבדים נרצע, שהכאב שלו מעיד על גאולה נצחית ותרופה, שמחכה בסוף המדבר לכל הכאבים. הוא רוצה שיפסיק לכאוב לו הראש עכשיו.  ולכן, השם נותן דרך נוספת להבין: וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. כלומר: אהיה אתכם ובעזרתכם בגלות מצרים. בדרך האמונה הזאת אדם אומר: הבורא איתי במצב שבו שאני נמצא, אני יכול לצאת מכאן. אם הדרך הראשונה היא הבנת השלמות הנצחית על פי החוסר הרגעי והחד פעמי, כאן יש אמונה, או הבנה, של ההווה, ככאב שמוליד תרופה.

אבל בסופו של דבר, האל שולח את משה עם הדרך השלישית של האמונה. כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. כאן האדם, או העם, מבינים את העתיד לבוא על פי העבר. זאת הדרך שבה אנחנו רגילים לתפוס שמי שנתן בעבר, ימשיך לתת גם בעתיד, למרות שנראה כנסתר בהווה. הסעד הזה של ללכת אחורה למקור שלך, למקום שממנו אתה בא, למקום שבו היית באור, הוא כנראה הכרחי בשביל להבין את עצמך מחדש, ולהדליק נורה בזמנים חשוכים.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *