יהודי, ישראלי, ציוני

הפיצול בין היהדות לציונות אינו אקראי. כשקוראים טקסטים של אבות הציונות, קשה שלא להבחין במרד חריף כנגד היהדות, ששימש כדלק לרעיון הציוני. מי שמעמיק בכתובים, יגלה שיהדות היא דת, לאום ותרבות גם יחד, וכל נסיון להפריד בין החלקים, בסופו של דבר, יכשל. עמיחי שיקלי, ראש המכינה הקדם צבאית תבור, בנקודת מבט אישית ומעוררת מחשבה

אם נשאל איך ומתי התרחש הרגע הזה בו ישראלי התפצל מיהודי, ויהודי התפצל מציוני, לא נוכל להתחמק משמות כמו ברדיצ'בסקי, ברנר, או הזז – שהיו אבות החילוניות הישראלית.

יוסף חיים ברנר, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה ופובליציסט, כתב:

 "העם העברי הגיע עד משבר, עמנו בהווה מחוסר בסיס, משולל צורה, טמוע בין אחרים, מרודף ומגורש, נושא חרפה ואסון… ומה הורישו אבותינו בעלי הרעיון המשיחי לדורות הבאים? הם לא הורישו כלום לדורות אחריהם, מלבד ספרי פלפול והבל… ישאלו אותנו, אם כך, במה אתם יהודיים? אנחנו הננו יהודיים בחיים הממשיים, בלב וברגש, בלי כל הגדרות שכליות, בלי אמיתות אבסולוטיות ובלי כל התחייבויות כתובות".

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר והוגה דעות, אמר:

"שעה זו שאנו נתונים לא כתמול שלשום היא, אנו נמצאים בפני פרשת דרכים: להיות או לחדול. להיות היהודים האחרונים, או העברים הראשונים".

הטקסט "הדרשה" של הזז מתאר סיטואציה מרתקת. הוא נכתב בשנת 1942, ומתרחש במרתף, דמיינו את לוחמי ההגנה יושבים מול שולחן ארוך, מפקד ההגנה נוכח בחדר, ופתאום אחד הלוחמים, בחור בשם יודקה, פוצח בוידוי: "רבותי, אני רוצה להודיע שאני מתנגד להיסטוריה היהודית. למעשה, אין לנו בכלל היסטוריה. לא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, אלא הגויים עשו לנו אותה". הוא מסכם במילים הללו: "בעיני הציונות והיהדות הן לא אותו דבר, להפך, כשאדם איננו יכול יותר להיות יהודי, הוא נעשה ציוני".

כשאנחנו לוקחים את כל הטקסטים הללו, לא קשה לזהות מרד חריף מאד כנגד היהדות. לשיטתם, להיות ציוני פירושו לא להיות יהודי. המרד הזה הוא למעשה האמא והאבא של החילוניות הישראלית. חילוני גאה, צריך קודם כל להכיר את הטקסטים הללו.

עם זאת, בעיני, יש להם בעיה לוגית מאד עמוקה, שיוצרת סתירה אחת גדולה. כל חייהם הם יושבים וכותבים אך ורק על היהודים ועל היהדות. הם ניסו, אך לא באמת הצליחו לברוח ממנה. לדעתי גם אין טעם. היהדות היא תלת ממדית. כל ניסיון להסיר את אחד הממדים, מעקר אותה מתוכנה.

היהדות היא לאום, היהדות היא דת, היהדות היא תרבות.

בממד הלאומי, משה הס כותב: "כל יהודי ירא שמיים הוא ראשית כל פטריוט יהודי". בתוך סידור התפילה נמצאת הלאומיות היהודית. ואין לאומיות יהודית בלי סידור תפילה. בלי 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', ובלי שהיינו עומדים תחת החופה דור אחרי דור ונשבעים 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', בלי כל אלו, מאיפה הייתה נוצרת לאומיות יהודית? תשעה באב הוא יום אבל לאומי המציין את חורבן ירושלים בידי הרומאים. יש אמנם הלכות המיוחדות ליום זה, אך למעשה, הוא יום היסטורי יותר מאשר יום דתי.

בממד הדתי, כל היהדות בנויה על מערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו, ובלעדיה אין ארץ ישראל: "לך לך אל הארץ אשר אראך", נאמר לאברהם.

בממד התרבותי, ברגע שמתפתחות תרבות וספרות יהודית שאיננה דתית, החל מברדיצ'סקי, דרך ביאליק, עד אחד העם, הן חוזרות לאותו מקום. בסופו של דבר, ההומניזם העברי הוא כל כולו יהודי, ולכן היא גם תרבות.

טקסט עכשווי מדהים שכתב החוקר והסופר, אסף ענברי:

"בן-גוריון אכן נכשל בבניין האומה. אך הוא נכשל לא מכיוון שהוא ניסה לבנות אומה, אלא משום שהוא ניסה לבנות אומה מלאכותית. אין אומה "ישראלית". יש אומה יהודית. האומה היהודית, היא שהצריכה כור היתוך, אך בן-גוריון, שלא הבין זאת, התיימר ליצור תחליף… היה עליו לתפוס שמדינת היהודים היא מדינת היהודים, לא מדינת ה"עברים".

ובאמת, כשבאים ובודקים את הדברים: מגילת העצמאות מתייחסת לעם היהודי, הצהרת בלפור מתייחסת לעם היהודי. לא לעם ישראלי. לפיכך, כדאי מאד שננסה לבוא ולהתחבר לאותם שורשים יהודיים, בין שאנחנו דתיים ובין שאנחנו חילונים, כי הניסיון לקיים פה עם ישראלי ולצידו עם יהודי דתי, לא יצליח.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *