בשבועות האחרונים גוברת התחושה, שלאן שנפנה את מבטנו, נמצא שחיתות. מערכות ציבוריות, מוקדי כח, כמעט בכל מקום ששולט בחיינו, פרנסתנו, או חירותנו.
הפרשות נערמות זו על זו, וקשה שלא לומר נואש. מעבר לנזק שבאבדן האמון בממסד ובנציגיו, הסכנה שאותי מפחידה עוד יותר היא שכמעט בלתי אפשרי לדמיין מוצא. אנחנו כל כך קטנים, והם שם למעלה כל כך חזקים. בעוד אנחנו נעים בין טרדות העבודה לגידול ילדים, עסקאות אפלות נרקמות מעל ראשנו. אנחנו רואים מה קורה מסביבנו. ברור שהיינו רוצים לחיות בחברה מתוקנת. אבל זה נראה לפעמים גדול עלינו. אנחנו נהיים עבדים של צרות היומיום.
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
אחרי שנים של שיעבוד, דווקא כשמגיע מנהיג שמבטיח גאולה – בני ישראל לא שומעים לו. רבי נחמן מברסלב מסביר ש״מקוצר רוח״ פירושו להיות קטני אמונה. אדם צריך שתהיה לו אמונה גם בעצמו. המצב הנפשי של עם העבדים כל כך קשה, שאמנם קודם לכן זעקו לה׳, אבל הם לא מאמינים שיש אפשרות של מציאות חיים אחרת. לא מצליחים לדמיין שיש כוח שיכול להוציא אותם מעבדות לחירות. הם כל כך עמוק בייאוש, שנראה להם בלתי אפשרי לתקן.
וזה כנראה צריך להיות הצעד הראשון שלנו – לעבר גאולה פרטית ולקראת גאולה כללית ותיקון עולם. להאמין שאפשר. לשמוע ולהסכים לכך שייתכן שינוי במציאות. להאמין בעצמנו, לקבל אחריות, ומשם לפעול מול העוולות, להוסיף אור, כל אחת ואחד בדרכו, ממקומו.
הנשים שצעדו ברחבי העולם והפגינו בעד ערכים ששווה להילחם עבורם, עוררו בי השראה והפיחו רוח של תקווה. המסר עצמתי: גם כשקם "מלך חדש על מצרים", שמייצג תפיסת עולם הפוכה – לא להתייאש. לא להירדם. להתעורר, להאמין שיש מה לעשות – ולעשות.
ברגע הזה – כשמסביב חקירות, חשדות ומבוכות – אני חוזרת למילותיה של ימימה אביטל זצ״ל כדי להבין טוב יותר מה מוטל עלי :״בדור שבו יש ריבים ומלחמות וחוסר הבנה, אמורה את לקום, לעמוד בפשטות, זקופה, טובה, אוהבת, מושיטה יד לנתינה״.
