חיבור שמחולל ניסים

שני אנשים הם שני עולמות, וככל שאנשים יותר גדולים כך העולמות שלהם מורכבים, עצמאיים ומפותחים. לפיכך, אין נשיאת הפכים יותר גדולה מחיבור אמיתי בין בני אדם. אש ומים ממש
חיבור שמחולל ניסים

קשר דם

שבע מכות גדולות, צבעוניות ואיומות, ניחתות בפרשת וארא על ראשו של פרעה במצרים. אך רגע לפני שהטבע מסיר את המסכה מעל פניו, המטה הופך לנחש, והמים לדם, התורה עוצרת לפתע את שטף הסיפור. משום מה, היא מאריכה לתאר מין אילן יוחסין של שבט לוי, שמתחיל באבי השבט, מגיע לשני הגיבורים הגדולים של החומש, משה ואהרון, ומשתלשל עד לכהן הגדול המיתולוגי פנחס.

שנים שאני מתקשה בתקיעת הסיפור הזו. שהרי כולם יודעים, כבר בשלב הזה, מי הוליד את מי, ומה שלא יודעים, לא זה המקום לספר. ובכלל, מה עוזר לי לדעת שאהרון התחתן עם אשתו של נחשון בן עמינדב משבט יהודה, או שהסבא רבא של פנחס מצד האמא היה מדייני או מזרע יוסף? אנשים נולדים לכל מיני אנשים. זה לא חידוש גדול.

והשבוע, פתאום זה נתבהר לי. רגע לפני שמשה ואהרון הולכים לחולל מעשים מיתולוגיים במצרים, צריך להרגיע, לדייק ולומר שמדובר בבני אדם עם אמא ואבא, אח ואחות. אנשים כמוני וכמוך. יותר מזה, שכל היחוס בפרשת וארא בא ללמד, שלמרות העובדה שהכהנים הגדולים כולם הם מזרע אהרן, כלומר שושלת הרמטית ומועדון סגור, אין מדובר בהקפדה על טוהר הגזע. הנה, פנחס הוא מזרע יהודה מצד הסבתא, ומצד הסבא השני, מזרע יוסף ואפילו יתרו. הדם הוא דם מעורבב. דהיינו, אנחנו לא מדברים על דם כחול של לויים שהופך את הכהן למה שהוא, אלא על מורשת אב ובן.

כבר דיברנו על זה שאם מונח לפניך קשר דם או קשר בין בני אדם – התורה מאוד נוקבת וברורה בהעדפה שלה את האופציה השניה.

ועוד רגע לפני שהטבע מוריד את המסכה

הכתוב חייב לספר עוד משהו קטן על הקשר שבין בני אדם, והפוטנציאל הניסי שמגולם בו. אחרי שהתורה מסיימת לייחס את האחים לבית עמרם, היא מסכמת ב"הוא אהרן ומשה" ומיד אחר כך ב"הוא משה ואהרן", לומר לך שהנתון הבסיסי של אנשים שמסוגלים לצאת מהגלות, להשתחרר, לעשות ולראות ניסים ונפלאות, ולגבור על כל תקיעה וקונספציה, הוא מצב של "שניהם כאחד", אך לא רק. היא מוסיפה כאן ברמז, שכשאנשים כל כך קרובים וסימביוטיים, אז "הוא", ריבונו של עולם, מתגלם בהם, ופועל מתוכם.

המטה שנהפך לנחש

המופת שמקדים את המכות, המטה שהופך לנחש, הוא סוג של אב טיפוס להתנגשות בין שתי גישות. המטה הישר, הפשוט והנקי, מול הנחש, המעוקל, המזימתי. אבל המטה יבש והנחש לח. המקל מת וקר, והנחש חי ולוהט.

כולם יודעים להפוך מטה לנחש. לקשט, ללקק, לעגל ולתרגל. אבל מתישהו הגלגל יתהפך בחזרה, הנחש יחזור למטה. והשאלה הגדולה היא אם המטה, היושרה, הנשמה, האמת המזוקקת, זיקקה חיות מהסיבוב שלה בעולם הנחש, או נבלעה בתוכו.

מכות מצרים

ככה זה מתחיל. ומכאן ועד סוף הפרשה נקרא על מכות: דם. צפרדע. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד. השאר בפרשה הבאה. רש"י כותב שכשמשה מתרה בפרעה לפני המכה השביעית: בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, הוא מתכוון שמכת הברד שקולה כנגד כל המכות.

ואכן, יש במכה הזאת  – ברד כבד ואש מתלקחת בתוכו, שניתך על אדמת מצרים, ולא מלחך אפילו את מושבם של בני ישראל – סיכום של שתי התכונות הבולטות שמאפיינות את המכות עד כה:

האחת – האפליה ההולכת ונגלית לעיני פרעה ועבדיו הנבעתים, בין אדוני הארץ המוכים, לבין עבדיהם הנרצעים, שהמכות כמו מסרבות לגעת בהם. אבל אם היה ניתן לחשוב עד כאן שהנחשים והעקרבים שפכו לאגר בדרך לארץ גשן, ושגם מגפת הבהמות (מכת הדבר) נבלמה איכשהו בדרך לשם, עכשיו כשברד כבד ונורא יורד מן השמיים ומפספס רק את האזור היהודי, יש מקום להתחיל לדאוג באמת.

השניה – עולם הפוך. המים הופכים לדם, העפר הדומם רוחש כינים, במכת ערוב עקרב ונחש פולשים למצרים יחד, כמו השריף וסגנו במערבון זול, ומתאפקים שלא להכיש בדרך האחד את השני… במכת ברד נשיאת ההפכים הזו מגיעה לשיא: אש ומים יורדים יחד בכיף בשביל להכות במצרים.

הנס הזה של הפכים שעובדים יחד, מחזיר אותנו בחזרה למשה ולאהרן, ולהרמוניה הנדירה שביניהם, זו שהכתוב כל כך מדגיש, רגע לפני שמתחילים עם המכות. אנחנו יודעים ששני אנשים הם שני עולמות, וככל שאנשים יותר גדולים כך העולמות שלהם מורכבים, עצמאיים ומפותחים. אין נשיאת הפכים יותר גדולה מחיבור אמיתי בין בני אדם. אש ומים ממש.

פרשת וארא מספרת, אם כן, שהנס הזה של החיבור האנושי, שני אנשים (משה ואהרון) שיודעים ומרגישים ועובדים אותו דבר, מחולל ומתגלם בנס האולי יותר פילמאי ובומבסטי של המכות, אבל האהבה היתה כאן קודם. והאהבה אפשרה לזה לקרות.

הסרגל של משה

ועדיין בתוך האהבה והקשר המיוחד, קשר אמיתי שמחולל ניסים, בין משה ואהרון, המהות ודרך הפעולה של כל אחד מהם בעולם נותרת עצמאית, ייחודית וחד פעמית. מפתיע בכל שנה לקרוא מחדש, שבעצם מי שמפעיל את המכות הראשונות, הוא "מטה אהרון" דווקא. רש"י מפרש שמשה לא היה ראוי לפגוע במים של היאור שנשאו אותו כשהיה תינוק, או בעפר שהסתיר את הנוגש המצרי שהרג כנער.

ואתה שואל: מה אכפת להם למים? ומה משנה לו לעפר? אבל בתודעה שבה נמצא משה, זה מאוד משנה. לכן, זה לא סתם שיש כאן שני מטות – מטה אהרון ומטה משה, כי במונחים רחבים יותר, אנחנו מדברים על שתי אמות מידה. שני סרגלים. ועל פי הסרגל של משה לא פוגעים בטבע שמפרנס אותך, גם למטרות נכונות וישרות. על פי הסרגל של משה הכל חי. גם המים והעפר. הכל חי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *