"יש בישראל כל כך הרבה דברים טובים, ועדיין, תמיד קיים ברקע משב רוח צונן של ציניות. של חוסר אמונה בטוב", אומר חילי טרופר. "לפעמים אני קורא עיתונים, ואני לא מצליח לחבר את המילים שם לאותה החברה שבה אני חי. כשאני קם בבוקר אני בעיקר פוגש אנשים טובים, רוב האנשים סביבי עושים דברים מעולים, אבל כשאני קורא את העיתון, אין לזה שום השתקפות".
הציניות הזו, מסתבר, מתגברת ככל שהשאיפה בה היא נתקלת יותר נעלה. "לפעמים, כשאנשים טובים מקימים משהו, יש כל כך הרבה אנשים סביבם שדואגים להגיד להם 'עזוב, זה לא ילך', 'אתה נאיבי', 'חבל על הזמן'. גם אצלי, בכל מיני מיזמים שהייתי שותף להם, תמיד היו אנשים שהיה חשוב להם להסביר עד כמה אני מכלה את זמני, לטעון שאני חי בתוך תפיסה רומנטית, ולהחליט שהמחלה הזו תעבור לי יום אחד. אבל אני מתעקש להתעקש על האנשים שמתעקשים. שמתעקשים לעשות טוב".
חילי טרופר מספר את סיפורן על עמותות "כנפיים של קרמבו", "אחרי!" ו"קרן פסיפס", שהקימו אנשים שהחליטו, למרות כל המכשולים והמניעות, להתעקש לעשות טוב.
