עוברת את הקיר

היא נעה בין קצוות ("אני התנועה האולטימטיבית בין היאוש לתקווה"), לא מאמינה במיתוס האחד והיחיד ("באי בודד, זוגיות יכולה לעבוד כמעט עם כל אחד"), חייבת להיות בשליטה ("כל רגע שלא הרגתי מישהו על הסט, הוא נס"), ויש סיבה אחת בגללה היא יוצרת ("קולנוע הוא אמצעי בשביל למצוא את החיבור"). רמה בורשטין בראיון נוקב וגלוי לב לדני שטג, על אמונה, אהבה וקולנוע

הבמאית והיוצרת החרדית, רמה בורשטין, התארחה לראיון עומק בבית ליבא בהנחיית דני שטג, במסגרת הקרנה מיוחדת של סרטה "לעבור את הקיר". כפי שאתם יודעים, אנחנו בדרך כלל נוטים להעלות קטעים קצרים, ממוקדים, מאירועים שמתקיימים אצלנו, אבל במקרה הנוכחי, לא יכולנו שלא להעלות את האירוע כולו. רמה בורשטין, יורה תובנות בקצב של תת מקלע, ומגלה את כל מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הסט, ושל נפשה. פנו לכם שעה, וצפו בראיון מפתיע, עם הרבה כנות, רגישות, ועוד יותר – אמונה.

בין תקווה לאמונה

אני מרגישה שמה שהכי חסר בעולם, זו תקווה. היא המצרך הכי יקר בעיני, בקריאת המפה שלי. אנשים כבר לא מאמינים שהכל אפשרי. פתאום, הרגשתי צורך להתחבר לכח הזה, לעשות משהו שבא מהכח הזה, לבדוק איפה אנחנו ממוקמים בססמורגף, בו הכל אפשרי. אני מרגישה שהצופים, כשהם רואים את הסרט "לעבור את הקיר", הם בחוויה של בעצם לשאול את עצמם איפה הם בסיפור.

נעה מבית ליבא סיפרה לי, שהמשפט שהכי נחקק בה, היה כשהבחור בסרט אומר לגיבורה: "לא ברור לי אם זה שגעון או סטרט-אפ". זו בדיוק הנקודה הזו, האמונה היא משוגעת, להאמין זה כמו שגעון, כי אין סיבה במציאות להאמין, כי אמונה היא מעבר למציאות. יש את הסיפור על רבי חנינא בן דוסא, שעומד עם הבת שלו מול נרות השבת, שהודלקו בחומץ, כי לא היה כסף לשמן. הוא אומר לה: "מי שאמר לשמן שידלוק, יאמר לחומץ שידלוק". מה שחזק בסיפור הזה, דהיינו המסקנה שלו, היא שהשמן הוא נס לא פחות מחומץ. הרי זה טבעי לנו שהשמן מדליק, אבל זה בעצמו נס. ואם כבר כל העסק הזה הוא נס בכל מקרה, מה הבעיה שהחומץ ידלוק? אני אוהבת מאד את הסיפור הזה, ומרגישה שהמסר הזה הוא מה שחסר לנו, וחסר בכלל.

קולנוע שנותן אנרגיות

יש קולנוע שלוקח, וקולנוע שנותן. יש סרטים שאתה יוצא מהם עייף, אתה מרגיש שסחטו אותך, שלקחו ממך כל טיפה של חיות. זה יכול להיות קולנוע חזק, שמזיז אותך, אבל בו זמנית מרוקן אותך. אבל יש קולנוע שמטעין אותך, שפתאום אתה מרגיש שיש לך קצת יותר כוח לעשות דברים, ששנייה קודם אולי לא היה לך כח אליהם. אני יותר שואפת לשם. אני לא אתיימר לומר שבאמת אני עושה את זה, אבל זו המטרה שאני מכוונת אליה. כשאני עושה סרט, אני מרגישה שאני נותנת את הלב שלי, אבל אני לא מצפה מהקהל לעשות אקרובטיקה מטורפת להבין את הלב שלי או להתחבר אליו, להפך, אני עושה ככל שביכולתי שזה יהיה כמה שיותר קל ונגיש.

כשאני יוצרת, אין לי בפנוכו. אני יותר עסוקה בקהל. אני לא מעניינת את עצמי כל כך. אתם הרבה יותר מעניינים ממני. אני מרגישה שיש לי היכולת להבין את הקהל בלי להכיר אותו. אני מאד רוצה לספר את הסיפור שלי, אבל הכי מעניין אותי שיבינו אותו. לא מדובר על לרצות את הקהל, אלא לתת לו מה שאני חושבת שחסר לו. באותו רגע, אני עצמי פשוט לא מעניינת.

רווקות מאוחרת (או "האופציה המדומה")

אם אני מנסה להבין מה הבעיה שגורמת לרווקות, והיא מתמקדת בדבר הזה שנקרא 'האופציה המדומה', יש את ההוא מעבר לפינה, שהוא קצת יותר חכם, קצת יותר יפה, קצת יותר עשיר, מזה שנמצא עכשיו לידי. למה אני צריכה להתעסק עם הנוכחי, כשמעבר לפינה נמצא משהו קצת יותר טוב?

בסרט אני נוגעת בנקודה של "האי הבודד". כלומר, אם זו הייתה האופציה היחידה, אם היינו שנינו על אי בודד, סיכוי טוב שזה היה עובד. עוד שנה, פחות שנה, עוד חודש, פחות חודש, מה זה משנה? בסוף זה היה עובד עם כולם. זה פשוט לא יאמן. אז מה הקטע? הדמיון מבלבל אותנו. אנחנו מחפשים את היותר. ר' נחמן מדבר על זה שהיצר הרע מחזיק את היד בצורת אגרוף, ולא מגלה מה יש בפנים. הוא מטמטם אותך עם האופציה. אני רואה את זה הרבה מאד אצל רווקות, שהן בטוחות שהן עושות הכל מעולה, אבל האני החברתי שלהן חי מאד חזק, ממשיך לחפש את הדבר הזה שהוא קצת יותר ממי שנמצא לידן.

שימו לב, שאצל אנשים מבוגרים, שנמצאים ביחד, תמיד תמצאו אהבה ענקית. הסתכלו על סבא וסבתא שלכם. ההורים שלכם אומרים 'זה לא תמיד היה מגניב ביניכם ככה, כמו היום, כשאנחנו היינו צעירים, הם היו חתול ועכבר'. איכשהו הם הזדקנו, ופתאום נהיו נורא קשורים. אם אחד הולך לאיזה מקום, השני הולך אחריו מרוב שהוא לא יכול להיות לבד. מה קרה שם? אני אומרת שלאט לאט נרגעו האופציות. הרי האופציות ממשיכות להיות קיימות בתוך הנישואין. את נשואה, וזה לא קל תמיד, את הולכת לעבודה, ופתאום מישהו עושה לך חנדלך, אומר לך 'אני קולט עליך שאת מה זה עצובה היום, מה קורה?', ואת מספרת לו 'בבית שלי לאף אחד לא אכפת ממני, לא רואים אותי, לא רואים שאני עצובה', ובלב שלך את חושבת 'הוא יותר טוב בעלי', וכך ממשיכים עם הדמיון של האופציות גם אחרי החתונה. גם אז, אתה צריך להתמודד עם אותם שדים, הם עדיין נמצאים שם. ומה שקורה לאנשים מבוגרים ממש, הוא שדמיון האופציות הולך ומתדלדל. הם יותר ויותר נכנסים לאי הבודד, ושם, באי הזה, הזוגיות הזו דווקא עובדת. לפני שלושים שנה סבתא הייתה יכולה להרוג את סבא, היום היא חרדה לחייו.

מצד שני, אנחנו רוצים באמת את הזוגיות הכי טובה בשבילנו. עכשיו השאלה היא: מה הגבול? איפה אתה עוצר ומחליט "עד פה אני מדמה אופציות, ומפה הקשר באמת לא רלוונטי"? עכשיו אני ממש הולכת לבאס: כמעט עם כל אחד יכולה להיות זוגיות אמת. אם אתם איכשהו כפופים לעולמו של הקב"ה, העניין הוא כזה: אם הוא לא רוצה לחתן אותי איתו, זה לא יקרה, גם אם אני אגיד כן. ואם הוא רוצה לחתן אותי, גם אם אני אגיד עכשיו לא, זה יקרה בסוף. הרי מה ששלי הוא שלי, לא? אז אני אומרת, תגידו כן תמיד. תזכרו את המבחן של האי הבודד. זה לא מבחן שטותי, זה כמו דמיון מודרך. אם זה מי שהייתם נתקעים איתו באי בודד, אם זו הייתה האופציה היחידה, הייתם הולכים על זה? היה לכם סבבה? אז יאללה, נו. זה לא משנה, הרי עם הדמיון של האופציות, שיש מישהו יותר טוב, זה משהו שתצטרכו להתמודד איתו תמיד, גם אם תתחתנו עם האמיתי והנכון, כי תמיד ההוא בעבודה יהיה יותר מגניב. עכשיו השאלה אם אתה בנאדם של לא, או בנאדם של כן. אני מציעה להיות בנאדם של כן. זה הרבה יותר מעניין, הרבה יותר כיף.

תהליך הכתיבה

אני חושבה הרבה, אבל כותבת מהר. יש תסריט שאני עובדת עליו כעת. הייתי באומן, לקחתי את הלפטופ לציון של רבנו, פתחתי ואמרתי לו 'תכתיב', והוא הכתיב. איזה דבר זה. ישבתי יומיים וכתבתי חצי תסריט. אני בבכיות, ואז פתאום יש משפט. זו הסדנה הכי עמוקה של יצירה.

פעם מישהי אמרה לי משפט מאד חזק שמלווה אותי שנים. שאלתי אותה "איך אני יודעת אם אני יוצרת בעולמו של הקב"ה או בעולמי המפגר?", זה הרי יכול להיראות אותו דבר. אני יושבת וכותבת, אבל מי מבינינו כותב? ואז היא אמרה לי משהו מאד יפה: "אם זה היינו הך בעיניך אם את נכשלת או מצליחה, את בעולמו של הקב"ה, אבל אם את בדיכאון מחץ כשאת נכשלת, או באורות מטורפים כשאת מצליחה, את בעולמך הצר".

תהליך הבימוי

אני בנאדם שתופס מקום, יש לי נוכחות, והיא בדקה וחצי מסוגלת לפתח שתלטנות, שתגרום לך לרצות לתלות אותי, את הקב"ה ואת התורה הקדושה גם יחד. או לפחות לסגור אותנו לבד בחדר. אם הייתי יכולה לדמיין בצורה טבעית את הסטים שלי, הם יכלו להיות מאד לא נעימים. ויש לי נס כזה, אני מקדישה את הבוקר ממש להתחנן שלא להשתלט, ולא לתפוס מקום, ושאתן לכל אחד לעשות את העבודה שלו, הרי בחרנו אנשים מצויינים שיודעים לעשות את העבודה שלהם, ועשינו חזרות. אני נושאת את התפילה הזו יום יום לפני הצילומים, והנס שלי הוא, שהתפילה הזו עובדת. זה מדהים, אבל יש לי שלום מלא בסרטים שלי. בשני הסרטים. וזה לא בזכותי, אני בעצם רוצחת. כל רגע שלא הרגתי מישהו על הסט, זה ניסי ניסים.

הגעתי לרבי נחמן לפני שבוע, ואיך שאני מניחה על הציון את הידיים, אני מרגישה "ראבק, אני כזו אגואיסטית", כל הזמן יש לי את התובנה הזו. ואז בא עוד צד "שתקי, סתמי, עבר עוד יום וכולם עוד לא קלטו שאת אוכלת אדם". שמעתי פעם משהו יפה: כשאדם שקם בבוקר, אם הוא שואל את עצמו 'מה באתי לתת לעולם?', הוא קם על צד ימין, אם הוא שואל את עצמו 'מה באתי לקחת מהעולם?', הוא קם על צד שמאל. באנו לתת, כמה שיותר, ואנחנו לא מפסידים מזה כלום. ואפשר להיות נורא יצירתיים גם כשאתה נותן, לא צריך להיות אגואיסט כדי ליצור.

עבודה עם שחקנים על הסט

האופן בו אני עובדת עם שחקנים, הוא רק עם הלב. שחקנים, יש להם נטייה, למשל (יותר בסרט "למלא את החלל" מאשר בסרט הנוכחי, "לעבור את הקיר") לנסות ללמוד עולם, אם זה לדבר קצת יידיש פתאום, לעשות מניירות של דוסים. ואני אומרת "אין סיכוי, חברים, אנחנו לא בכיוון בכלל. אנחנו נורא עתיקים ובחודשיים לא תצליחו ללמוד את זה, לא ככה זה יעבור. אבל אם תרגישו את הטקסט, כמו שאני חושבת שהדמות מרגישה אותו, זה יעבור מאד". הטקסט הוא לא מה אתה חושב, מה אתה עושה, אלא מה אתה מרגיש. אגב, אני בוחרת את השחקנים שלי לפי איך שאני מסתדרת איתם, זה פשוט בסוף לב אל לב.

איך זה מסתדר עם כך שהם לא דתיים? פשוט. אני יודעת שאני עשיתי בחירה להיות דתייה, ולא הייתי אף פעם יכולה לבחור בעולם שהוא לא הכי חופשי, הכי פתוח, הכי רחב והכי יכול להכיל את רמה עם רמה. אז אני יודעת שבתוך העולם שלי יש איזה משהו שמחבר בין כולם, אחרת אני לא הייתי מתחברת לעולם הזה. אז את פשוט מוצאת את הנקודה. להיות מאמין, זה לא עניין דתי. זה שאני מאמינה בתורת משה, זו כבר הזכות שלי, ואני יודעת בוודאות שאין שום אדם, שחוזר בתשובה בלי שהקב"ה מחליט לגביו ושולף בפינצטה, כי אי אפשר לעשות לבד את המהלך הזה. אבל להיות מאמין, שזה משהו שכל העולם מצווה בו, זה תלוי בך. זה עניין שלך, להיות כזה. גם עוז וגם נעה היו צריכים להיכנס לנקודה הזו לאט לאט, בגלל זה התהליך הוא תהליך ארוך, בגלל שלא מעניין אותי קולנוע, לא מעניינת אותי אמנות או ביטוי, מעניין אותי שהעולם הזה יתאחד, שנמצא מכנה משותף יותר גדול. הרי סיבות למחלוקת תמיד תהיינה, יותר מעניין למצוא את הנקודה שעושה את החיבור. קולנוע זה אמצעי בשבילי בשביל העניין הזה. אז אנחנו עוברים את זה ביחד, איתם. והם עוברים את זה, עוברים את זה חזק. והם לא חוזרים בתשובה, כי הם נשארים בנקודה שלהם. גם עוז, נניח, שצפה בחזרות עם נעה שתרגלה "לא אני, זה הוא", התחיל לאמץ את המשפט. נהיה לו כיף להגיד את זה. זה משחרר, שלא כל האחריות מוטלת עליו, לא כל האחריות על כתפיו. הוא לא צריך לחזור בתשובה בשביל זה.

יצירה וביקורת

אתה עושה משהו, מדמיין אותו, וגם בתוך הדבר הזה אתה מלא באמונה שאתה רק כלי, ואז אנשים באים, נכנסים לחדר עריכה ואומרים "בסדר", או "זה מעניין, אבל אולי זה לא מספיק מצחיק?". ב"למלא את החלל" הרגשתי כאילו אני מאד רזה, וכל הערה חובטת אותי אל הקיר: אולי זה באמת לא מספיק טוב? אולי זה באמת לא מספיק מרגש? נהייתי משיגינע של הקולות, הם כולם רצו בתוכי כל הזמן. אבל הפכתי כבדה ב"לעבור את הקיר". בכל אופן, יש רגע ביצירה, כשכל הרכיבים מתחברים, כמו עוגה, שאלוקים פתאום שופך עליה קרם והופך אותה למשהו אחר, שיוצא משליטתך.

טיפ ליוצרים

תקשיבו, אני הולכת לדבר ממש מתוך הלב שלי, לומר דיבור שהוא לא כל כך קל לי. יש אנשים, שמרחיקים לכת ואומרים לי שאני גאון. תדעו לכם, שאני לא גאון בכלל, אין לי השכל הזה שמייחסים לעבודה שלי, ואם יש הצלחה, זה רק בגלל שאני נותנת לקב"ה להיות שותף. מה שאני אומרת לכם זה אמיתי. היה יכול להיות הרבה יותר כיף להתהדר בנוצות של גאונות, כי אני בחסך, אף פעם לא אמרו לי את זה, אבל אני פשוט יודעת את זה, ומציעה לכם למצוא איזושהי קומבינה, בה אתם משלבים את הקב"ה, שהוא המלך של היצירה, בתוך העבודה שלכם, כי אז זה באמת נהיה מעניין.

יוצרים לא מאמינים? אין לכם סיכוי. וכשאני מדברת על אמונה, זה בכלל לא דתי. שום מחשבה שלי לא יכלה לעשות את הדרך הזה לבדה. אם אתה לא מאמין אין לאן ללכת. אנחנו בסוף הסופים. סליחה אם זה נשמע תוקפני. אני פשוט שם אוחזת.

טרנטינו הוא מאמין גדול. כל הסרטים שלו מציגים מציאות, שכל כך אין בה תקווה, שכשהוא מביא את התקווה בסוף, זה מגיע מכל כך נמוך, שזה הורג אותך. איך תמיד בסוף הטובים מנצחים, והרעים מפסידים, הוא מביא את זה מאד חזק, באופן שאני לא יכולה לדבר אותו, כי הוא מאד אלים, ומאד לא הלכתי ולא צנוע, אבל הוא מביא. אתה בטוח שפה כבר אין סיכוי, והוא מביא לך את הסיכוי בסוף.

אני עצמי, התחלתי לעשות סרט בסדר גודל של קולנוע, רק בגיל 43. כשבאנו לנסות לשכנע את הקרן לממן אותנו, זה לא היה נראה טוב: היא דתייה, היא אישה, היא זקנה. ואם היא כל כך כשרונית, איפה היא הייתה 25 שנה? זה לא נראה משהו, ועל כל תקציב יש כמה מאות שעטים עליו. המשפט שלי הוא כזה: בעולמי אני לא יכולה להרים אצבע, אבל בעולמו של ה' אני יכולה הכל. אני נורא אגואיסטית ואני מתחברת לאיפה שטוב לי, והרבה יותר טוב לי כשאני יכולה הכל.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *