תינוק מגודל, חמוש ופסיכוטי
האנושות. לא ברור עדיין מה נסגר עם התינוק הזה. למה הוא מסרב להתבגר, ומה הרעיון ללבוש חליפה שעולה מיליונים ופצצות שעולות מיליארדים, כשלא יודעים עדיין לשלוט בצרכים.
ישעיה
הוא הנביא הנערץ עלי. השבוע כשנתבקשתי בתכנית הרדיו של פרויקט 929 ברשת ב' לתרץ מדוע דווקא ישעיה, עניתי שדרכו הבנתי לראשונה את התפקיד המיוחד של הנביא, שהוא לקרוע את הבגדים המזויפים והמגונדרים של האנושות ולהלביש את התינוק הזה בבגדים חמים. בגדים שראויים לו, שאיתם ניתן, בתהליך איטי, להגיע לאיזושהי התפתחות סבירה.
התפקיד של הנביא הוא להעביר את האדם מהתפיסה העצמית שלו, ממה שהשכל אומר לו, שהוא מנהיג כל יכול גדול ומשפיע, לתפיסה נשית יותר, להבנה שכל אחד ואחת הוא כלי, תיבת תהודה של רעיון הרבה יותר גדול.
ממשפיע לכלי. מגדול לקטן. זאת ההפנמה המשוכללת של התורה, תורת נביא הנביאים משה, שישעיה כל כך היטיב לגלם. ובעצם, כל נביאי האמת היטיבו ומיטיבים לגלם.
פרשת בא
מביאה את ההתנגשות הזאת בין המהפכה היהודית של משה, לבין התינוק המגודל פרעה, דרך המכות המרהיבות שמסיימות את הסאגה – ארבה, חשך ומכת הבכורות, שאחריהן העולם כבר לא אותו עולם.
הרעיון של יציאת מצרים, שחרור העבדים, חרות ונצחון הרוח על החומר, הוא כל כך גדול ומיתי, שלפעמים קל לשכוח כמה כוח פשוט, אנושי ובסיסי ניתן לשאוב ממנו. זה בפשט. פנימיות העניין של מכת בכורות, כלומר, שהיה כאן איזה מהלך אלוקי, שאחריו אין יותר כוח לרוע, זולת מה שהוא יונק מהטוב, היא עמוקה ודקה ממני להסביר בכתב. אסתפק בזה.
מה ששווה ואפשר להכנס אליו, הוא תפיסת המאבק של משה ואהרון בפרעה ובמצרים, כמאבק של האדם בדחפים, בהתמכרויות, בעבדות הפנימית שלו לאגו, לכעס לגאווה ולתאווה, או בלשון היהודית המוכרת, ביצר הרע.
העבודה הפנימית הסיפור של משה ופרעה במצרים היא:
א. לא לפחד מיצר הרע למרות שהוא נראה שולט.
ב. לראות ביצר הרע סימני הדרכה, מעין "אותות" שהשם נתן בו.
אותות
פרשת בא נפתחת כשהבורא מצווה את משה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.
מה הם אותם "האותות שהשם נתן במצרים" (או ב"יצר הרע")? מה אני יכול ללמוד מזה עלי ועל המקומות שבהם אני רוצה להתפתח ולהשתנות? ליקטתי כאן זר של אותות למענכם, ולמעני:
1. כשהביקורת נאלמת
כשכל החברים שותקים, או לחלופין, אומרים שאתה גדול, זה סימן מובהק לאדם לדעת שהוא נמצא במדרון. משה נקרא להתרות בפרעה, שהשם הכביד גם לב עבדיו. כלומר, אם נחזור אלינו, כשכל האנשים שאמורים להזהיר שותקים או מחמיאים, אולי כדאי להתחיל לדאוג.
2. דקה אחרי דקה
כל הרעיון הזה שמשה מוכר לפרעה, שבסך הכל ישראל מבקשים פס לשלושה ימים, לעבוד את השם במדבר, הוא תמוה. למה להסתיר מפרעה את האמת? הרי אלוהים לצדנו. מה יש לפחד? אלא שבעצם כל הזמן יש כאן תחבולות איך לברוח מהיצר הרע. תגיד לו שלשה ימים אחר כך נראה… אל תנסה על ההתחלה לנצח את הכל. תנצח את הדקה ואחר כך עוד דקה. לא בבת אחת.
3. הגאווה מעוורת
כל שלש המכות האחרונות – ארבה, חשך ומכת בכורות, הן מכות חשך. כבר בתחילת הפרשה משה קובע את הקוד נצחי: הגאווה מחשיכה ומעוורת. "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי", שואל משה בשליחות הבורא, ומזהיר שהתגובה תהיה ארבה ש"יכסה את עין הארץ" כלומר "יחשיך" את מראה השמש.
אז הארבה כיסה את עין הארץ והחשך החשיך את כל הארץ. אבל יש הבדל גדול אם מכסים את השמש, אבל אתה יודע שיש שמש, לבין חשך מאפיל מהסוג בו קמים בבוקר, ומגלים שהשמש הלכה למקום אחר.
רש"י כותב שמכת החשך הייתה בשביל שלא יראו במיתתם של אותם אלה שלא רצו לצאת ממצרים. כך גם יצר הרע אומר: הנה, גם אתה שרוצה לעשות טוב, רובך רע. אז מחשיכים לאדם את הרע, מראים לו מעט מעט, כי אם אדם יראה את הרע שלו באופן מלא, הוא יתייאש לגמרי.
כשמגיעים למכת בכורות, החשך כבר בכזאת שליטה עד שמשה, שתמיד מתנבא מדויק, נאלץ להתנבא "בערך". והוא מדבר על מכת בכורות שתחול "כחצות הלילה". זוהי מהות הלילה, אין כאן אור שיכול לאשר או להכחיש משהו. אם לא רואים כלום והכל הוא בערך, אז גם אי אפשר להוכיח כלום. יש כאן בריאה חדשה מחושך לאור. מעבדות לחרות. אבל כשיש חשך, צריך לכבד אותו ולהיות מאוד זהירים במה שאומרים. הדברים יכולים להיות מובנים לא נכון, ואפילו הפוך. וגם זאת גאווה.
4. תלמד תורה, ותאכל חצי עוגה
בסופו של דבר, אחרי שיצר הרע אומר לך לעשות את השטויות שלך, הוא יגיד לך: אין בעיה, רק את הרכוש תשאיר אצלי. זוכר מה סיכמנו? החומריות שלי, הרוחניות שלך. אם אתה מתעוות, גם אני אתעוות. אתה הולך עד הסוף עם הפנטזיות הרוחניות שלך? אני אלך עד הסוף עם הפנטזיות הגשמיות שלי. בקיצור חמודי, תלמד תורה, תהיה רוחני וצודק, אבל אל תוותר על העוגה. להיפך, תאכל אפילו חצי עוגה. הרי אתה כל כך מתאמץ. מגיע לך.
וכך גם פרעה, אחרי תשע מכות ובתוך כאוס וחושך נוראיים, הוא כבר מוותר ומסכים לשלוח, אבל את הרכוש והמקנה הוא דורש להשאיר במצרים. על זה עונה משה: גם את המקנה שלך אתה תתן. היה לי ויכוח היום עם אשה חכמה מאוד ששאלה: למה משה הלך על הכל ואפילו התעקש עם פרעה שייתן לישראל מהצאן והמקנה שלו? למה לא להתפשר? למה הכל ראש בראש?
אמרתי לה, שאם אנחנו תופסים את יציאת מצרים כמאבק נפשי פנימי, התורה אומרת כאן שאין חצי גמילה, אין חצי חירות ואין חצי רע. בסופו של דבר אדם יצטרך להגיד לעצמו, להתמכרות שלו ולעבדות שלו: מה שאתה סוגד לו, אני הולך להקריב בשביל לצאת לחירות. לצאת מהמאטריקס.
5. דבר נא באזני העם
כך מבקש השם ממשה רגע לפני שיוצאים ממצרים: וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב… כלומר, קח כמה שיותר כלים של העולם והאגו, של מצרים, בשביל להפוך אותם לכלים של קדושה. אל תפחד מעולם, להיפך, תשתמש בכמה שיותר צבעים, גוונים ואפשרויות. כשאנחנו מדברים על תיקון, אנחנו לא מדברים על נזירות ופרישה, אלא על "נהפוך הוא" גמור, שכל מה שעד עכשיו הרג וחסם אותך, יהפוך לכלי לקבל חיים וחכמה. זאת המטרה, וזאת המהפכה היהודית.
6. מה שאנחנו רוצים
בסוף נבואת מכת הבכורות, הנבואה האחרונה שמשה נושא בפני פרעה, הוא יוצא ב"חרי אף". היינו מצפים לקצת יותר חדווה ממי שמנבא כאן את התממשות הגאולה. אבל אף אחד לא שמח להרוג את העבר שלו, ובעצם את עצמו הקודם. גם משה לא. השם אומר לו, אין מה לעשות, גם הפעם לא ישמע אליכם פרעה "למען רבות מופתי". אבל אנחנו כבר אחרי יציאת מצרים, והמופתים רבים וברורים, ויש לנו מספיק אינפורמציה, ניסיון מצטבר, ואותות מוכחים, בשביל שבמקום להרוג את יצר הרע שלנו ואת הרע בכלל, נביא בעזרת השם את התינוק המגודל להבשיל ולגדול בטוב.
