המקום בו החיים מתחילים

ט"ו בשבט מסמל את היום בו השרף הפנימי, לשד החיים של העץ, מתחיל לעורר את תהליך הצמיחה וההבשלה. יצירה מוזיקאלית מבטאת את הרגע בו נקודת לשד החיים הפנימית של האדם בוקעת החוצה, ומתגלמת בפועל מתוך ההשראה. בשבת הקרובה יפגשו ט"ו בשבט ושבת שירה, ויחשפו את המהות הסמויה ממנה צומחים החיים
המקום בו החיים מתחילים

בשבת הקרובה ייפגשו יום ט"ו בשבט ושבת שירה.

שבת שירה היא השבת בה קוראים את פרשת 'בשלח', בה מופיעה שירת הים, שנאמרה על ידי בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. מעמד השירה היה האירוע הדרמטי והחגיגי ביותר שאירע לבני ישראל לפני מתן תורה. מדובר בפסוקי שירה כל כך חשובים ומשמעותיים, שחז"ל קבעו לומר אותם כל יום בתפילת שחרית.

שמעתי סיפור על הלורד ביירון, משורר אנגלי ידוע שחי במאה ה-19 (וכתב גם ספר שירים בשם "מנגינות עבריות") שישב פעם עם חברים במועדון ואמר להם, "תארו לעצמכם שכל העגלונים של לונדון (שהיו נחשבים כנראה לאנשים פשוטים וגסי רוח), כל בוקר, לפני היציאה לעבודה, היו יושבים יחד במועדון וקוראים שירה, תארו לעצמכם איך יראה היום ברחובות לונדון". החברים שלו טענו שמדובר בפנטזיה. "אצל היהודים זו לא פנטזיה", השיב הלורד, "בעלי כל המקצועות, גם העגלונים, מתכנסים כל בוקר במועדון שלהם, בבית הכנסת, וקוראים שירה בתפילת שחרית".

שירת הים הוא הקטע שחותם את החלק השני בתפילת שחרית שנקרא "פסוקי דזמרה" (פסוקי הזמרה). כל בוקר, לפי הסדר שקבעו חז"ל, יהודי קם ואומר את תחילת התפילה, ואז את פסוקי דזמרה, שם הוא מזמר לבורא. הברכה שמסיימת את החלק הזה היא "ברוך הבוחר בשירי זמרה". זה האלוקים שחז"ל רצו שנסתכל אליו, האלוקים שבוחר בשירי זמרה. אנחנו לפעמים צריכים תזכורת לזה, ועל כן אנחנו מברכים אותו בברכה המיוחדת הזו.

השבת שבה קוראים בפרשת השבוע את שירת הים היא ״שבת שירה״, והיא תמיד סמוכה  לט"ו בשבט. ולעתים, כמו השנה, יום ט״ו בשבט חל בשבת זו.

ט"ו בשבט הוא תאריך הלכתי. במשנה כתוב שיש ארבעה ראשי שנים ביהדות, וכשם שיש ראש השנה לבני אדם בא' בתשרי, כך יש ראש השנה לאילנות, בט"ו בשבט. התאריך הזה הוא יום שקובע הלכות מסוימות שקשורות למצוות התלויות בעבודה החקלאית בארץ ישראל. מוסבר בתלמוד שהסיבה שראש השנה לאילנות נקבע ביום ט"ו בשבט כי זהו היום שבו השרף עולה באילנות. כלומר, ירדו רוב גשמי השנה, ועכשיו עולה באילנות השרף שעתיד להפוך לפרחים, לניצנים ולפרות. זו הנקודה הכי פנימית של הצמח. לשד החיים.

זה בדיוק העניין המיוחד של ט"ו בשבט. למרות שבמקור מדובר בתאריך הלכתי "טכני", בתודעה ובמסורת של עם ישראל הוא הפך לתאריך מאד סמלי, יום שזכרו בו את ארץ ישראל בגולה, ובארץ ישראל נוטעים בו עצים. ט"ו בשבט הפך ביהדות ליום שבו מתחברים בחזרה אל האדמה. בפנימיות התורה, על פי הרמז בפסוק "כי האדם עץ השדה", למדו ממשמעות היום זה שכל אדם יכול להיזכר שנקודת לשד החיים שלו עדיין גנוזה, והוא צריך להתחבר אל שורשו להוציא אותה החוצה, לפרוח ולתת פירות. (המהר"ל מפראג כתב: "כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", כמו שכתוב  (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים.")

כך אנו מתחברים לשבת שירה.

עצם העניין של השירה, מתחיל שם, בנקודת לשד החיים הגנוזה של האדם. ויקטור הוגו אמר שמוזיקה מבטאת את הנקודה שבה אי אפשר לשתוק, אבל גם אי אפשר לבטא במילים. זו הנקודה שבה השתיקה כבר לא מספיקה, אבל המילים לא מצליחות למלא את החלל. כל הרעיון במוזיקה זה שהיא מתחילה בנקודת ההשראה, נקודת לשד החיים הפנימית של האדם, שפורצת מתוכו ומחפשת ביטוי. זו אקסיומה אוניברסלית, שמוסכמת כמעט על כל חלקי המין האנושי, שמוזיקה היא כלי הביטוי החזק ביותר של רגשות הנפש. חכמי ישראל המקובלים אמרו שהחכמה הכי עמוקה שיש מכל חכמות העולם, היא חכמת המוזיקה.

אמנם לכולנו יש מוזיקה בלב, אבל לא כולנו יודעים להלחין אותה ולבצע אותה. כל אחד מאיתנו הוא מוזיקאי 'חנוק', אמנם כזה שאפילו עוד לא כותב למגירה, כי הוא עוד לא יודע לכתוב, אבל גם לו יש שיר פנימי. כדי שזה יקרה, צריך תהליך של בניין וצמיחה. נקודת ההשראה קיימת, אבל כדי לבטא אותה יש צורך בכלים וסדר מדויק, בדיוק כמו במוזיקה.

לפני כל הופעה של נגינה ושירה עובדים זמן ארוך בהכנות מקצועיות. מכוונים את הכלים, עושים באלאנס, הביצוע מגיע בתהליך מאד מסודר. את ההשראה צריך לשים בכלים. האמנות של האדם היא לא לייצר השראה, את זה יש לכולנו, במידה כזו או אחרת. עיקר האמנות היא להכין כלים שיוכלו להכיל ולבטא את אותה נגינה ושירה פנימית. וזו המשמעות של שיר, שיר הוא דבר רוחני, אבל עומדת מאחוריו חכמה מעשית שלמה של תווים, מקצב, יכולת טכנית של שירה ונגינה.

יש לנו מסורת עתיקה מאד של שירה ופיוט. מפסוקי המקרא ועד ליצירות הפייטנים הידועות מלפני אלף שנה. הן חוזרות ונדפסות בסידורים והן חלק מהתרבות היומיומית שלנו. כל הפייטנים הגדולים היו חכמים גדולים בחכמת התורה, אבל לא הזניחו את הנקודה של השירה והזמרה. הם יצקו את הרגשות הפנימיים שלהם בעושר לשוני שירי, כל תקופה לפי סגנונה, אבל לא הזניחו גם המוזיקה של המילים. השירה של פייטני ספרד בעיקר בנויה כולה לפי משקלים מיוחדים, כאשר המשורר היה בעצם סוג של מלחין.

החיבור של השירה הראשונה שאמרו בני ישראל אחרי קריעת ים סוף ביחד עם ט"ו בשבט מלמד אותנו שאם האדם מישיר את דרכו, ובונה כלים מסודרים, אז יוכל לשפוך לתוכם את הזמרה הפנימית שלו. האמונה בבורא, האמונה בטוב שיש באדם, בעולם ובעצמי, היא נקודת ההשראה, נקודת לשד החיים. האילנות צומחים ומוציאים פרות בתהליך טבעי, אבל אצל האדם נדרשת עבודה אישית ולימוד מעמיק כדי לייצר את הכלים והסדר שבהם השירה הפנימית תבוא לידי ביטוי. אז, כשהשירה יוצאת מן הכוח אל הפועל בבניין מסודר יש לה את ההשפעה והעוצמה להצמיח פרחים ופרות חדשים בלבו של כל מאזין. באופן הזה השבת הקרובה יכולה להיות עבור כל אחד מאיתנו שבת שירה פנימית מיוחדת משלו.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *