העם שזנח את הספר

הטכנולוגיה והרשת שיחררו את העט, הרשתות החברתיות הפכו לדמוקרטיה הגדולה של הטקסט החופשי, כולנו התחלנו לכתוב, כל הזמן, על כל דבר, אבל ככל שהכתיבה התרבתה, כך הקריאה, ובפרט זו שמתקיימת מחוץ לעולמות השיתוף ברשת, איבדה מכוחה
העם שזנח את הספר

לשמחתי הרבה, אני מגיע בשבועות האחרונים, יומיים בשבוע, לספריה הלאומית בירושלים, לכתוב וללמוד. השהות הזו, בספריה הלאומית, היא שיעור גדול, שמפענח עבורי, יותר מאי פעם, את תפקיד הספרים בחיי ואת תפקיד הספרים בחיינו, עם דגש על התרבות היהודית, שהיא, בראש ובראשונה, תרבות של כתיבה וקריאה. מכאן כוחה של התרבות היהודית, וסוד צליחתה את המים הסוערים והנקמניים של ההיסטוריה.

המסעות שלי, בעיקר אלו לאירופה, היו, במבט לאחור, מסע לעבר היהדות שהייתה ואינה עוד. העיירות ובתי הכנסת החרבים, תפילות השבת שבהן בצבצה מנגינה אחרת, שפה אחרת, צלילים שהתגלגלו בבלקן, במזרח אירופה, ברומא, ביוון, כולם נחבטו ולקחו להם משהו מהנוף והמרחב שסביבם. הם ידעו כיצד למהול  את הצליל הקדום עם סביבת ההווה ובכל פעם הצליחו לחצוב עוד שביל אחד בגן העצום, המתחדש והמסתעף של היהדות. המגוון הזה, הצלילים השונים, הלבוש השפה, המנהגים, העניקו לי, באופן פיזי, את ההדהוד לתחושה הפנימית: שהיהדות היא הזמנה להפגיש בין ההווה לעבר, בין האדם הפרטי, הבנוי מנתוני חיים, ממשפחה, מנוף, מחוויות וזיכרונות לבין ה"מילים הגדולות", המבט הקיומי והרחב יותר.

בכל פעם שהייתי פוגש שביל נוסף, חשתי כיצד גדלה ונושמת בתוכי יהדות מלאת נוכחות. עולה בי כרגע זכר בית הכנסת בבלגרד, עם המזמורים בלדינו, והרב הנמרץ שחש שהוא ממשיך מסורת של רבנים מהבלקן, או תפילת שישי בבית הכנסת באתונה, שבה החזן היה לבוש בגלימה אדומה שובת לב ולראשו מצנפת. אותו ריבוי חושי, אותו שפע מעורר את האדם ביחס למוכר לו, מעיר אותו מחדש אל המנהגים והשפה הפרטית שלו. אין דבר חשוב מכך ביחס לחיי הרוח, הזקוקים תמיד לעירות, לחיפוש והתחדשות.

ככה התקבעה אצלי מעין משוואה שאותה הרבתי לשתף בטורים פה, מעין משימה שלקחתי על עצמי מתוך רצון לדברר את אותה חווית התחדשות: הצורך לצאת למסע אינו רק בכדי להרחיב את תודעת האדם באופן ראשוני, אלא גם הדרך להרחיב את גבולות היהדות של האדם, באם הוא מחובר וחש שייך למסורת. המסע מאפשר מפגש עם הריבוי היהודי, שמחזיר את האדם לארץ עם רצון לחפש את אותו ריבוי פה, בתוכו, לפני הכל, אבל גם בתוך המרחב הישראלי המלא תמיד בשפות שונות.

ופה הרגע לדבר על הסיבות שגורמות לנו להתכנס אל תוך המוכר, אל הצלילים הידועים ולנוח בהם, והסיבה העקרית לכך, כמו במקרים רבים אחרים, היא הפחד הנמצא בלב כל שינוי, הערעור הניצב בכל פעם שאתה פותח את הדלת ומניח לדברים נוספים להיכנס לתוך הבית. אותה יציבות היא דבר חשוב, למרות שאני כותב פעמים רבות כנגד השגרה, הרי שכמעט ואין דבר מתגמל יותר ליציבות הנפשית מאשר סדר וחזרה על מעשים ומנהגים. אנחנו זקוקים לאותה רוטינה בכדי לחוש שישנו איזה שהוא סדר במה שנחווה בנפש, תמיד, כחוויה כאוטית ומבלבלת.

אבל הנה, בספריה הלאומית נגלה לפניי פתרון נהדר: הספרים. במסגרת יום הלימוד בספרייה אני נפגש עם אוצרות הספרייה. האוספים השונים, הארכיונים, הספרים הנדירים. באחד הימים נפגשנו עם עובדת במחלקת כתבי היד, אוסף רחב ומשמעותי בספרייה. במשך שעה וחצי עברתי את מה שעברתי במסע במזרח אירופה ובבלקן, ובנוסף זכיתי למסע שהייתי משתוקק מאוד לעשות אך הוא מורכב הרבה יותר: המסע ליהדות במדינות ערב.

מאת אסף פינצ'וק - The National Library of Israel, CC BY 3.0

מאת אסף פינצ'וק – The National Library of Israel , CC BY 3.0 – הספרייה הלאומית

כתבי יד מתימן, ממצריים, מאיטליה, מגרמניה. כל כתב יד כזה גילה, בדיוק כמו בשיטוט באזורים הללו, את הצורה החד פעמית שבה היד כתבה שם, את ההשפעות הרבות של הסביבה התרבותית והצורה המפליאה שבה הצליחו הכותבים בו זמנית להקשיב למה שסביבם יחד עם שמירה והגנה על הדבר שהועבר להם דרך המסורת. העיטורים, הציורים והידור הכתבים היו עוד סימן לתבונה הגדולה שזרמה דרכם ועיצבה אותם: ההכרה כי בכתיבה אדם משמר את הגנים שלו, את המסורת ממנה הוא בא, שהכתוב מנצח את הזמן, מתקפל פנימה ומסוגל להיפתח בכל רגע, בכל מקום ולפרוץ לעבר ההווה עם מסר מן העבר, חיבור שבתורו יוצר את העתיד.

העתיד, כמובן, הוא בכתיבה שלנו עצמנו, שבדרכה סופחת לתוכה את כל אותם כתבים קדומים, ויחד עם ההווה של חיינו בישראל, הופך העתיד לעוד חוליה באותה כתיבה תמידית.

אבל יש פה, רגע לפני שנישאר עם האידיליה הנפלאה הזו, בעיה, אפילו אחת שהיא מדאיגה מאוד. האוצר הבלום הזה, שהיה יכול להיות תחליף לאותו מסע גיאוגרפי, שעבורו צריך פנאי וממון וכוח גופני ונפשי, נתון ברובו כיום לעיונם של חוקרים. כמעט ולא מגיעים לספרייה קוראים לשם מסע כזה בעבר, העשיר עד אין גבול, של הטקסט היהודי והעברי. ולפני שמתנפלים על הספרייה צריך להביט בעיניים פתוחות על מעמד הספר בחברה ובתרבות הישראלית של ימינו. מהפכת הכתיבה כבר התרחשה, אם נרצה ואם לא, הטכנולוגיה והרשת שיחררו את העט, הרשתות החברתיות הן הדמוקרטיה הגדולה של הטקסט החופשי, כולנו כותבים, כל הזמן, והכתיבה הזו פעמים רבות אינה סתמית, יש בה ביטוי של העולם הפנימי ושל תכנים רבי משמעות. אבל עד כמה שבכתיבה התרחשה מהפכה, הרי שבכל מה שקשור לקריאה התרחשה פעולה הפוכה.

הקריאה, בעיקר זו שמתקיימת מחוץ לאותם עולמות שיתוף ברשת (בהם היא נעשית בעיקר כפעולת גומלין, שמטרתה שיקראו אותך), אבדה מכוחה. היא נתפסת מעין שכר חליפין נפשי, כפעולה ריקה, חסרת ערך בעולם יצרני, בזבוז זמן שבהחלט שמור לאותם חוקרים וכותבים, שממילא נדמים כבר כאיזה אגף תימהוני של האנושות. ומה יקרה? נכתוב את עצמנו ללא סוף, אבל למרבה הפלא נשמע דומים כל כך. תגללו את עמוד הרשת החברתית שלכם ותגלו שאנשים שונים כל כך, העוברים דברים אחרים, במקומות שונים, בשפות שונות, נשמעים בדיוק אותו הדבר, מוגבלים למלבן הפוסט, לכיתוב שמעל התמונה, לצווי ההחצנה של החיים הטכנולוגיים. כל אותה חד-פעמיות מרעננת מאבדת את כוחה. חד-פעמיות שבכוחה לספר לנו על העושר האנושי, שבתורה שולחת אותנו לחפש עושר דומה. הספרייה ריקה, ובעוד כמה עשורים כשירצו הבאים לקרוא את כתבי היד שלנו הם יגלו סיפור חדגוני ונטול עיטורים.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *