דברים שלימד אותנו יתרו

פרשת יתרו התשע"ז: לשמוע, לקום ולעשות מעשה, להכיר תודה, להאציל סמכויות, לחלק עומסים, להתרכז בעיקר, ולנהל זמן. הרבה לפני "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", יתרו עוזב הכל, הולך בעקבות האמת, והופך למורה דרך, שתובנותיו מיושמות עד היום

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

נקודה מעניינת: שמתם לב שהפרשה, בה מספרים על מתן תורה, אחד האירועים הדרמטיים והמכוננים ביותר בהיסטוריה היהודית,  לא נקראת "פרשת מתן תורה"? יותר מכך, אנחנו הרי יודעים לתת שמות לשבתות שמלוות פרשות: שבת שירה, שבת חזון, שבת הגדול, למה לא שבת תורה? נשארנו עם סתם פרשת יתרו, על שם מי שנולד גוי, היה עובד עבודה זרה. האמנם? האמת היא שיש לנו הרבה מה ללמוד מיתרו. לפעמים דווקא אנשים שמגיעים מבחוץ מלמדים אותנו על עצמנו דברים מאד חשובים, שמצדיקים קריאת פרשה על שמו (ובאמת, אחד ההסברים לשמו של יתרו, זה שהוא "ייתר פרשה בתורה").

הרבה פרשנים מזכירים כאן את הביטוי "דרך ארץ קדמה לתורה". הביטוי מוכר, אנחנו משתמשים בו הרבה, בואו נחשוב עליו בהקשר הזה: בטרם נקבל את התורה, בהמשך הפרשה, יתרו מלמד אותנו הנהגות חשובות של דרך ארץ, לפני שנעמוד מול הר סיני.

מה הם שלושת השיעורים שיתרו מנחיל לנו? לשמוע, להודות ולנהל זמן.

נשמע כמו עקרונות של ספר קואצ'ינג מודרני, אבל מדובר על הרבה יותר מזה.

בין שמיעה לשמיעה

הפרשה מתחילה במילים הללו:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:  כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.

יתרו מלמד משהו חשוב על קבלת תורה. אוקי, אז הוא שמע על עם חדש, עם בשורה חדשה, מה זה גורם לו לעשות? תראו את ההמשך:

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ–אֶל-מֹשֶׁה:  אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם–הַר הָאֱלֹהִים.

למה יתרו מיוחד? כי יתרו לא רק שמע. הוא גם יצא מהבית. לשמוע משהו מלהיב בחדשות זה אחד, לעזוב את חייך הקודמים, לצאת, להצטרף לבשורה החדשה, לשנות משהו בעקבות מה ששמעת, לעשות פיזית מעשים, זה כבר דבר שני. כולנו שומעים הרבה אינפורמציה  לאורך כל היום, השאלה מה זה גורם לנו לעשות.

וישמע יתרו – ויבוא יתרו – מנגנון חשוב מאוד.
מה אתה עושה נוכח המציאות? לא כולם נהגו כך:

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

נו, הם נבהלו. אבל מה תכלס? זו שאלה שהפרשנים מפנים אלינו: איך אנחנו מגיבים לנוכח עובדות שניחתות עליך? איך אנחנו מגיבים? יתרו שמע ובא.

הנה עובדה מרתקת שאירעה בימים האחרונים:

בימים אלה (ביום השואה הבינלאומי, אם מדייקים), מתה בבית אבות בברלין ברונהילדה פומזל, מזכירתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, בגיל 106. במשך שנים היא עבדה צמוד לאיש שהיה אחראי להפיץ את האידיאולוגיה הנאצית של היטלר בעיתונים וברדיו. כשראיינו אותה, אמרה שהייתה מזכירה פשוטה, רק קלדנית, שהיא לא ידעה ולא אחראית לכלום, שהיא לא חשה אשמה אלא אם מאשימים את כל גרמניה. בעזרת כישורי הדפסה שלה הקלידה מכתבים מגבלס להיטלר, בין היתר מכתבים שמכילים את המילים שברלין היא יודנריין (נקייה מיהודים) ועוד, אבל היא הגדירה עצמה כבורג קטן. מסתבר שבנאדם יכול לחיות בתוך זוועה ותופת, ולהמשיך להקליד, ויכול, כמו יתרו, להיות עירני לסביבה ולפעול בהתאם למתרחש.

וישמע יתרו – ויבוא יתרו: הכל מתחיל באוזן. השאלה לאיפה זה מתקדם משם. בשבוע הבא, בפרשת משפטים, נראה עד כמה חשובה השמיעה. יש בפרשה מושג של עבד, ואחת הפעולות שמבצעים בו, זוהי רציעת אזנו:

"וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן"

ולמה דווקא רציעת האזן?

"רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע"

אומר הקב"ה: מי ששמע בהר סיני שאמרתי שבני ישראל הם עבדים שלי, ובוחר להיות עבד לאדון בשר ודם, דינו להירצע.

טוב להודות

יתרו מגיע, ומבקש ממשה לשמוע את גרסתו, מה באמת קרה שם:

 וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל:  אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם ה'. 

יתרו שומע הכל, ואיך הוא מגיב לכך? שימו לב לביטוי שאמר, שמזל שאנו לא צריכים לשלם לו עליו תמלוגים, אחרת מזמן היינו מתרוששים:

"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" 

ברוך השם. ביטוי שמלווה כל אחד מאיתנו עד היום. ועכשיו, שימו לב לזה, אומרת הגמרא במסכת סנהדרין (צד ע"א)  דבר מדהים:

"גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה"

(סנהדרין)

נכון, בני ישראל אמרו שירת הים, אבל הביטוי הזה "ברוך השם", שנכנס לתוך הדיבור, לא שירה, אלא מטבע הלשון הזה שייכנס לתוך היומיום, את זה ייסד יתרו.

הרב אביגדור נבנצל מהרובע היהודי, מסתכל על ה"ברוך השם" ואומר על כך:

גם כשמברכים את הזולת צריך לשים לב שזו מצווה גדולה. אדם פוגש את חברו ואומר לו 'בוקר טוב', והוא כלל אינו שם אל לבו שזו ברכה גדולה, פשוט התרגל שבבוקר אומרים 'בוקר טוב' ובערב 'ערב טוב'. אולם מה מסתתר מאחורי דיבור פשוט כזה? הרי אין האדם קובע האם הבוקר הוא טוב או להיפך, הוא מאחל לחברו שיהיה לו בוקר טוב, שהקב"ה – שרק בכוחו לתת – יעניק לו בוקר טוב; ממילא אם משקיעים קצת כוונה בלב כשאומרים 'בוקר טוב' הרי שזו ברכה נפלאה וכבר הבטחנו ה' בתורתו "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ" (בראשית יב, ג)  דהיינו כשהאדם רוצה לזכות בברכת ה' העצה המועילה ביותר היא לברך את הזולת; אנחנו מתאמצים לקבל ברכה מצדיק, מתלמיד חכם, ובצדק, שכן ברכת הצדיק מעלתה עצומה, אלא שאפשר לזכות בברכה ישירה מהבורא רק אם נתבונן קצת במה שאומרים מכוח ההרגל כמשפט מתוך נימוס.

אצלנו לרוב כשאנו אומרים לילדים "לילה טוב" – אנחנו אומרים להם "עופו למיטה", וכשאנחנו אומרים "בוקר טוב" – אנחנו אומרים להם "קומו כבר, צריך ללכת לבית ספר".

איך להאציל סמכויות?

ואז, אחרי שלימד להודות, יתרו מלמד את משה את "תורת איזונים".

כך נאמר בפרשה:

וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה, מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב.  יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם–מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב.  טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ:  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.  טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.  יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו:  לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה.  יח נָבֹל תִּבֹּל–גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ:  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.  יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים.  כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.  כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ.  כג אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם

יתרו מציע רעיון מבריק, שמיושם עד היום בעולם המשפטי, העסקי והצבאי: ליצור היררכיה, להאציל סמכויות, ולהתעסק בעיקר.

פה מגיעים פסוקים חשובים לא פחות. להזמין דו"ח של יועץ חיצוני, זו לא חכמה, אבל ליישם אותו זה אתגר. כמה ועדות התנהלו במהלך השנים, כאלו שהגישו עשרות עמודי מסקנות והמלצות, ומה יצא מהן? משה רבנו קם ועושה:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.  כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם–שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  כו וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת:  אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁהיְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.

כמה קשה עד היום להאציל סמכויות, למצוא אנשים טובים שאתה סומך עליהם, להקל מעלינו, החל מרמת הביביסיטר עד רמת העובד. והטכנולוגיה, שנראה שאמורה להקל מעלינו, לרוב רק מוסיפה עומס, וגובה את המשאבים שלה. לכאורה היינו צריכים להיות היום, כשהכל מבוצע בלחיצת כפתור, מאד חופשיים, עם המון זמן פנוי, אך בעצם, מעולם לא היינו עסוקים וטרודים יותר.

הבוקר שמעתי אצל מיכי יוספי ברדיו שהאצלת הסמכויות מטרתה לא רק להקל מעלי, אלא להעניק תפקיד ומשמעות לעוד מישהו בעולם הזה, לתת גם לאחר לעשות משהו טוב, לקחת אחריות. הרי אותם "אנשי חיל" שאסף משה, איפה הם היו קודם? איך הם מימשו את הפוטנציאל שלהם להנהיג, לשפוט ולקבל החלטות? משה פתח להם פתח לתפקיד בו הם יכולים לממש את עצמם:

"רבי נחמן מברסלב כותב שכל דבר מקבל חיות וכוח מכך שהוא מעניק לסביבה. כל מאכל, צמח או חפץ מסוים בבית – יכול לתת לנו חיות כשהוא עוזר לנו. אבל אם הוא מיותר ואנחנו לא זקוקים לו, הוא כבר שואב מאיתנו חיות. אם הוא מועיל – זה מועיל גם לו, ברגע שהוא לא מועיל – הוא שואב ממך חיות. ניקח לדוגמה ילד: ילד שמרגיש שהוא מביא תועלת, ילד שקיבל תפקיד או תחום אחריות, מקבל מכך חיות וכוח, מזה שהוא מרגיש שהוא מביא תועלת. אבל אם ילד מרגיש שאין לו ערך, שלא נותנים לו אופציה להועיל, ממה הוא יקבל חיות? מזה שהוא ישאב את החיות מההורים ומהסביבה. אם אימא עושה הכל הכל למען ילדיה היא לא משאירה להם מקום לביטוי האישי. גם במערכת החינוך ילד צריך להרגיש שהוא תורם משהו לכיתה, אחרת הוא ישאב חיות וימשוך תשומת לב בדרך שלילית, בבלגנים ובמריבות. זה נכון גם לגבי בני זוג. יש לפעמים נתינת יתר. גבר או אישה יכולים 'לחנוק' מרוב שהם לוקחים אחריות על הכל. הם עושים ועושים, אבל לא נותנים לזולת מקום לתת ולפעול, אז אין לו ממה לקבל חיות. צריך לאפשר לצד השני להתבטא, לתת, להעניק. זה לא מספיק רק לתת ולתת. ואז אם הוא לא חש שהוא מעניק – הוא שואב את החיות מהצד השני. זה נכון אפילו בסידור הבית. חפץ שאתה לא צריך שואב ממך אנרגיה. דברים מיותרים גורמים ל'דליפת אנרגיה'.

הרעיון הזה בעצם מלמד אותנו שיש קשר בין כל הדברים בבריאה – אי אפשר רק להיטיב או רק לנצל. צריך גם להעניק וגם לתת לזולת להעניק. אם אתה רק מנצל ולא מעניק זו בעיה, ואם אתה רק מקבל ולא מעניק זה גם יוצר חסימה. צריך קשר הדדי".

אז "דרך ארץ קדמה לתורה", יתרו מלמד פה שלושה עקרונות של דרך ארץ שקדמה לתורה: לשמוע ולהפנים ולהתעורר, להודות ולברך, לחלק עומסים, להתמקד בחשוב, ולהאציל סמכויות, אחרת כולנו ניבול.

היום בו נהיינו לעם

עכשיו – ורק עכשיו – אפשר לקבל תורה. היום, יום רביעי, נתניהו פוגש את טראמפ. הם מדברים על ריבונות, שתי מדינות, הסדרה, הכל חשוב. אבל בשם מה נתניהו בא? מי אנחנו בכלל, ומה אנחנו מחפשים פה? לפני שאנחנו חושבים "מה נגיב לטרמאפ", צריך לחשוב "מה נגיד לעצמנו", הפרשה הזו בעצם מגדירה את הזהות שלנו:

וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:

יש פה הרבה זכויות, ויש פה הרבה חובות, לא פשוט להיות אנחנו עצמנו.

דברנו גם בשנה שעברה על עשרת הדברות, והשנה חשבתי על רעיון: למעשה, הפרשה הזו מהווה כל שנה מעין מפגש השנתי עם עשרת הדברות, שנועד לוודא איך נראה הקשר בינינו. לא מדובר על לקיים או לא, אלא איך אנחנו משתפרים, כמו יום נישואים או יום הולדת, בו אנו לא מתחתנים או נולדים מחדש, אלא איך אנחנו מתפתחים מול כל הדבר הזה. אז גם כאן, כל שנה עומדים מתחת להר סיני ומשתדלים לשדרג.

חשבתי על זה בגלל קטע ששלחה לי מישהי של הרב דסלר מכתב מאליהו – קטע שמדבר על בחירה חופשית, בו הוא שואל איפה, למעשה, נמצא שדה הקרב שלנו.

בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א עמ' 113) ממשיל הרב אליהו דסלר את נקודת הבחירה של האדם לשני עמים הנלחמים זה בזה. בכל מלחמה יש שטח שבו מתנהלת המערכה, וכל מה שמאחורי הצבא האחד, שהוא העורף, נתון כולו תחת רשותו ושם אין לו התנגדות, וכן כל העורף של הצד השני, הוא ברשות השני. כשצד א' מנצח והצד השני נסוג, אז השטח שהיה שייך קודם לצד ב' עובר כולו לצד א', ושטח המערכה יעבור לקו חדש שעליו יתייצבו שני הצדדים, ושם המלחמה. יותר קשה ללכת לכבוש אזורים שכבר הוכרע בהם הקרב, נקודת הפגישה בין היצר הטוב לבין היצר הרע, בין האמת לשקר, בין הטוב לרע, היא נקודת אחת. זו נקודת הבחירה.

נעה ירון מספרת שכשהיא חזרה בתשובה, היא דימתה את התהליך שלה לטרקטור, והיום היא מדמה אותו לפינצטה. בהתחלה השינויים מאד גדולים, שבת, כשרות, המאבקים מול היצר הם על עניינים עקרוניים יותר, ככל שהיא מתקדמת בתהליך, שדה הקרב עובד למישורים עדינים יותר. מורכבים יותר.

לאופנובנק הייתה התלבטות פנימית האם לשדוד בנק, לרובנו אין את הדילמה הזו. כל אחד והמלחמה שלו, יש מי שהקרב שלו זה רצח ויש מי שדברים עדינים יותר.

אז אם כל שנה יש מפגש מחודש, אז בואו נפגוש מחדש שני דיברות:

"לא תגנוב" – יש דיון מרתק לאורך השנים למה מדובר ב"לא תגנוב".

ר' עובדיה ספורנו, אומר שהסעיף הזה כולל הכל. החל מגניבת נפשות (סחר בבני אדם), גניבת ממון, וגניבת דעת הבריות.

מה מוגדר כגניבת דעת הבריות?

הרמב"ם נותן דומאות מעניינות:

"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו; והעניין שבלב, הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי. כיצד? לא ימכור לגוי בשר נבלה בכלל שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה. ולא יסרב [יפציר] בחברו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת, והוא יודע שאינו מקבל; ויפתח לו חביות שהוא צריך לפתוח אותן למוכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח. וכן כל כיוצא בזה. אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת, אסורה; אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל".

אתם חושבים שאתם לא גנבים? תחשבו שוב.

תכנית השבת

הדיבר השני שנעסוק בו עוסק בשבת:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

הדיבר הזה דורש מאיתנו. הוא לא מאפשר לנו להגיד "אני כבר שומר שבת", "אני כבר מכבד את השבת", כי תמיד אפשר עוד.

פנינה היסטורית: לפני חודש חל יום השנה הארבעים לפטירתו של הרב פנחס קהתי, שעלה מאירופה, לא רצה שיקראו לו רב, והיה בכלל פקיד בנק. מפעל חייו היה הפקת פירוש נגיש, בעברית קלה ופשוטה, למשניות. הוא הוציא קונטרסים בעניין שהופצו בכל הארץ (שאגב, יצאו בהוצאת "היכל שלמה", בית הכנסת בו אנו עורכים את השיעור).

אחד המאמרים שכתב פורסם בגליון ב' של עלון בני עקיבא, שנקרא "זרעים", בחודש חשוון תש"ח, כלומר כמה חודשים לפני קום המדינה. שם פרסם את החזון שלו למדינה הצעירה, תחת הכותרת "תכנית השבת", זו בעיניו הייתה המשימה הלאומית.

"עלינו להיות חלוצי השבת העברית המקורית. אנחנו אחראיים לא רק לגבי ארגוננו אלא לגבי האומה כולה, במיוחד עכשיו, כשאנו מתכוננים לכונן בעזרת צור ישראל וגואלו את מדינתנו העברית. רבים ראו את תפקידם המיוחד בגאולת האדמה, אחרים – בתחיית השפה העברית, אנחנו רואים את חזון חיינו הדתיים בקדושת השבת למען גאולת העם. 'אין ישראל נגאלים אלא בזכות השבת' (מדרש). עלינו להכשיר את החבר לתפקיד לאומי-חלוצי: לקדש את השבת בציון ולקדש את העם היושב בעציון על ידי שבת קודש".

בשבת, לדבריו, יש הכל: מציאות הבורא, חידוש העולם, השגחה פרטית, בחירה חופשית, קדושת החיים, יסוד החירות, ערכים רציונליים ומטפיסטיים, ריאליים, רומנטיים, רוחניים, עולם הזה, מעין עולם הבא, יום מנוחה, יום קדושה. הכל נמצא בה. זה בעיניו המתווה למדינה.

קראתי ולא האמנתי. איפה החזון הזה היום? היום, לצערנו, השבת הפכה מפתרון לבעיה. אפשר לשמוע ביטויים שהם סוג של אוקסימורון כמו "הקרב על השבת". בעיני הרב קהתי, זו הציונות. זו האחריות. למעשה, דווקא בתקופה בה יש בין כל הפלגים הדתיים מחלוקות, דווקא השבת צריכה להיות הנושא המדובר, כי היא הדבר המאחד.

לסיום, סיפור מעניין: הרב האייר, אותו רב שבירך בעת השבעת הנשיא טראמפ (וגם זכה בשני אוסקרים), סיפר שהוא הצליח להזמין פעם את רונלד רייגן לנאום בדינר. הדרישות מצוות הנשיא היו מחמירות: הבמה הייתה צריכה להיות ריקה. ללא שום שלט, לוגו או זרי פרחים, כנ"ל לגבי הפודיום. כל התאורה בעולם הייתה צריכה להיות מוחשכת, לבד מזרקור אחד שמאיר את הנשיא. הדרישות הללו היו לא רק מיקולי אבטחה, אלא גם משיקולי יוקרה. כשהנשיא צריך לדרוש, כולם צריכים להתרכז רק בו. ללא הסחות דעת. ואילו כשהוא מסתכל על מעמד הר סיני, הוא רואה תיאור אחר לחלוטין: קולות, ברקים, עננים, עשן, פרחים. המון אלמנטים מקיפים את המעמד. רייגן מדבר ללא הפרעה, ואילו הר סיני הוא התרחשות שלמה? מסביר הרב האייר, שכשאלוקים מדבר אלינו, תמיד יהיו הסחות דעת. בלבולים, אטרקציות שינסו ללכוד את תשומת לבנו. תראה, הנה עץ. הנה רעם, הנה וואטסאפ. את קול האלוקים בסיני צריך לשמוע בתוך המציאות המבלבלת, מציאות שמציעה לך עוד דברים, ובתוכה צריך ללמוד להתרכז בעשרת הדיברות, בלא תרצח, בזכור את השבת. זו המשימה.

נסכם: למדנו מיתרו כמה דברים חשובים בדרך למתן תורה: לשמוע, להודות ולנהל זמן, במתן תורה עצמו ראינו איך עשרת הדברות זה לא כן או לא, אלא איך להשתפר בהם באופן תמידי והראינו שתי דוגמאות ביניהן השבת. ולסיום, כי ממשיכים הלאה ממעמד הר סיני – לקחנו משם מסר חשוב על הר סיני: תמיד יהיו הסחות דעת שיפריעו לנו לשמוע את עשרת הדברות, צריך להתרגל למצב הזה, ובתוכו להצליח ולהמשיך לומר "נעשה ונשמע".

תודה רבה. בשבוע הבא – פרשת משפטים.

***

איך קשור "לא תנאף" לתרבות הזפזופ ולמה "לא תגנוב" מקרב אותנו להתנהגות אלוקית? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. יפה

    אילנה עטיה
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *