שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה

נדירים הרגעים בחיינו, בהם אנו חווים הארה רוחנית של ממש. לעיתים, זה כל כך מפחיד אותנו, שאנו מבקשים לברוח משם, לחזור למקום הרציונאלי והבטוח. להיות בשליטה, ובכך מאבדים את מה שאותו רגע עשוי להוליד בנו
שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה

שבת אצל הבעל שם טוב. ״מאירים לך?״ שאלה אותי מורתי כשראתה את פניי קורנות מאושר, מחיבור, מאהבה. כשאני נזכרת ברגע ההוא, אני נזכרת בשירה של דליה רביקוביץ:

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,

והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת

וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.

והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע

וגלגל העין את גלגל החמה חמד.

אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.

בהתחלה הוצפתי שמחה משונה, ואפילו תחושת מלאות, שהזכירה לי ריחוף של התאהבות. זה היה חזק ומטלטל. כאילו כל חלקי הפאזל המבולגן שלי התחברו פתאום. לא ידעתי מה לעשות. לשתוק? לדבר? לשיר? לכתוב לעצמי?

אחר כך קצת נבהלתי. הרגשתי כמעט שיכורה. אולי אפילו הזויה. מה עובר עלי? אבל בה בעת קיוויתי להרגיש ככה עוד קצת, לא לרדת מהענן הזה כל כך מהר.

כשאני חושבת על מתן תורה, גדולתו וקדושתו של מעמד הר סיני, שולחות אותי דווקא אל הרגעים שלפני.

וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:  כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי

העם מצטווה להתכונן להתגלות האלוהית, להתקדש. ״שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד״, מפרש ספורנו.

מעטים וחמקמקים הרגעים בחיינו שאפשר לומר שיש בהם מעין הארה. התפעלות של ממש. נגיעה עדינה בחלקיק זעיר ועוצמתי של ״לראות את הקולות״. ניצוץ שמצליח להגיע באורח פלא עד אלי.

איזו הכנה אפשר לעשות כדי לא לברוח מרגע בו קורה משהו פנימי עמוק ולא מוסבר? הנזכה לחוות אותו ולתת לו להוליד בנו משהו חדש, או שנברח?

במילה נכונים טמון ה״כן״. אולי הנקודה היא קודם כל להסכים. יש בתוכנו ומסביבנו כל כך הרבה קולות של ביקורת, של ציניות, קולות שמקדשים את הרציונליות. לא פשוט בכלל להסכים לרוחני, לשמיימי. התרבות שלנו משרישה בנו מעשיות. אין זמן וראש לעיסוק בסודות הקיום. אבל הלב… הוא רוצה משהו מעבר. איך אשקיט את הרעשים החיצוניים ואעבור מסגירות לפתיחות?

בלימוד של ימימה אביטל זצ״ל אני מוצאת הדרכה. העניין הוא להקשיב למה שמתרחש בתוכי ולהיות נאמנה לתחושת הלב הטובה הראשונית, לפני שמסתערת עלי ההתנגדות.

״כששומעים לעתים חומר רוחני, במקום שיהיה שקט, הקליפה שלה מבריחה אותה וחבל.
והנה צליל ערב ונעים לה. נעים ללבה וטוב לה.
והנה צליל צורם ותברח. זה כדי להבין את הסתירה. ותבין שלא בורחים מהערב.
תיכנסי לחלקים שבהם צליל נקי, נעים״.

הבעל שם טוב מתאר בסיפור יפהפה החמצה של רגע גדול ושל השלכותיו הטובות האפשריות, שנובעת מפחד.

שאל הבעל שם טוב את תלמידו, רבי מאיר מרגליות: "מאירל, זוכר אתה את השבת, כשהתחלת ללמוד חומש – החדר הגדול של בית אביך היה מלא אורחים, העמידו אותך על שולחן ואתה דרשת את דרשתך?". אמר רבי מאיר: "ודאי זוכר אני. פתאום נכנסה אמי וחטפה אותי מן השולחן באמצע הדרשה. מיד נתמלא אבי רוגז, ואמי הראתה על אדם לבוש פרווה של איכרים, שעמד על יד הדלת והביט בי. מיד הבינו הכל שהיא חוששת לעין הרע. ובעוד היא מראה כלפי הדלת, נעלם האיש".

"אני האיש", אמר הבעל שם טוב. "בשעות כאלה יכול המבט לזרוע אור גדול בתוך הנשמה. אבל פחד הבריות מקים מחיצות בפני האור".

(מתוך "אור הגנוז", מאת מרטין בובר)

אז להסכים, כהכנה. לזהות את הרגע בעת התרחשותו, ולא לתת לפחד להבריח אותנו. להישאר שם. בשקט. בלי להקים מחיצות בפני האור. ולגלות איזה חידוש יוולד בי, בעולם.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *