1.

אולי בגלל חוברות הקומיקס הנהדרות שעטפו את ילדותי, תמיד הייתה לי משיכה לשמות אינדיאנים, או לפחות למה שסופר הצללים של חוברות הקומיקס תיאר כ"שמות אינדיאנים", שמות כמו "הקשת הגדולה בענן שעומדת על רכס ההרים המושלג" או "נוצת הנשר האדומה שאינה כהה", ובוודאי "עין הנמר שתרה חסרת מנוחה אחרי המנוחה".

בכל פעם שנולד ילד, ממש דגדג לי ביד להתנוסס עם איזה שם גדול וצבעוני ופלסטי שכזה, מהנקיקים הגדולים של האיש האדום. דגדג לי, אבל לא לבת זוגי, ולא לאף אחד בעצם. זה הצחיק את הילדים הגדולים נניח. אבל זהו. תמיד הייתה לי איזו פינה של טינה בלב כלפי השמות המאוד קהים שבהם בחרנו להקיף את חיינו. למה קשת ולא קשת בענן? למה דורון ולא מתנת חינם?

עד שהשבוע זה פתאום האיר לי. שם צריך להיות דווקא סתום, ולהתפרש לכמה וכמה פנים, בשביל לאפשר לבעלים שלו שפע של נתיבים, לאפשר גמישות ושינוי. ליתרו, הגר הראשון שעזב הכל בשביל ללמוד תורה עם משה וישראל במדבר, היו שבעה שמות. לא אחד. לא שניים. שבעה. רק כשיש לך שבע זהויות אלטרנטיביות, אתה מספיק פתוח בשביל לקבל את האחת שחיפשת. רוב האנשים סוגרים עניין בגיל ההתבגרות: זה אני, אלה חלומותיי, ככה העולם וחלאס. הם מפחדים מהשבר של להיות גם וגם.

אבל גם וגם הוא סימן הזמן. כולנו גם וגם וגם. שלוש עבודות. ארבע זהויות. חמישה עשר חלומות סותרים. רוב הזמן ההרגשה היא, כמו יתרו, שאתה לא פה ולא שם. שאין בית לנשמה. שהכל רופף והכל חול ברוח. אבל זו בדיוק התודעה שמאפשרת התפתחות מהותית. התודעה של יתרו. שבעה שמות, אפס יציבות, ורעב עצום שאינו בא על סיפוקו. יש כאן אמירה מאוד חדה על זהות שבורה והאפשרות לשינוי ולתיקון שמגולמת בה. אדם "יציב" לא עוזב הכל ויורד למדבר. אדם "בטוח" נשאר בשלו. למה להשתנות?

2.

ובכל זאת, שבעה שמות הם חתיכת מולטיטאסקינג מעולם אחר. שמתי לב שהדבר שהכי מביך או מבלבל אותי, זה כשטועים בשם שלי וקוראים לי, נניח, אלי, או אבי. זה לא מעליב כמו להגיד שאני שמן או מכוער או נמוך, אבל זה כאילו מאיין באופן שלהרף עין או שניה קלה, אתה איננו. פשוט כך. וזה מאוד מטריד. מתחת לשטח, אבל מטריד.

3.

אז פרשת יתרו פותחת בגר הצדק המפורסם ששמע את הבומים באוויר של קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. שמע והפנים. כי אפשר לשמוע ולשמוע עד מחר ולא לזוז מילימטר. מה יתרו הפנים? מה הוא הבין שגרם לו לרדת למדבר? עמים הרי עולים בגבורה ויורדים בתבוסה. זה לא חדש. וניסים הרי הם בעיני המתבונן. אבל יתרו, שמסופר עליו שניסה כל דת ופרקטיקה, מבין שיש כאן עוד משהו.

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים, הוא מתלהב.

למה עתה, ומה ידעת?

כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם

כלומר כשיתרו מבין שמצרים, שרצו להטביע את ישראל במי היאור, טובעו במי ים סוף. הוא מוצא בפעם הראשונה קשר. מידה כנגד מידה. היקש. דיבור של האל לברואיו. זהו שינוי תפיסה גמור, מאל קפריזי ששולט באשר הוא כוח עליון, לאל שהוא מורה ששולח סולם לתלמידיו ומסמן בואו.

אפשר להבין. זה מה שיתרו הבין, שאפשר להבין, וזה מה שמקדים את מעמד עשרת הדברות החד פעמי שעומד במרכז הפרשה. אפשר להבין. הסולם ירד.

ואכן, מעמד הר סיני מתואר כמפגש ראשוני וחד פעמי בין חוקי השמיים לחוקי הארץ. מפגש בין הפכים. מפגש שאחריו כבר יש תזה ודרך ושלבים שאפשר לטפס בהם כדי להשתחרר באמת מהמאטריקס הגשמי המפריד והממית, ולהתחבר ל… למה? למה להתחבר? ואיך עושים את זה?

הדיבר הראשון אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם ישר מרים גבה אצל רש"י. אוקי נא להכיר. אלוהים. אבל אם כבר מכירים, הדיבר הראשון היה צריך להיות: "אשר בראתי אותך ואת העולם כולו", נניח. אז מה זה אומר "אשר הוצאתיך ממצרים"? שהצ'אנל נפתח. שאתה יכול עכשיו להתחבר לאלוקות, על ידי שהוצאתי אותך מארץ מצרים ומהתודעה הסגורה שלה.

אז ההודעה בדיבר הראשון היא שאפשר להתחבר.

אבל מה המצווה כאן? מה עושים? ואיך מתחברים?

5.

בואו נראה, רש"י מפרש שעל כל דיבר ודיבר בהר סיני, העם ענה כן על מצוות עשה ולא על מצוות לא תעשה. אם כן, מה היא התשובה על אנכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך…? התשובה היא: כן, זה אתה. ואם כך, אולי המצווה כאן היא לקשור את החוטים ולהגיד: "כן, זה אתה". כלומר, שאני אזהה ואגיד שכל האירועים המשתנים שעוברים עלי, הם דיבור וקשר שהבורא קושר איתי, באשר הוא הוציא אותי מתודעת מצרים.

על אותו עניין, רש"י ממשיך ומפרש עוד משהו על הדיבר הראשון, ואומר ש"אנכי השם אלוהיך" בא להגיד שלמרות שהאל נגלה בתחילה כאיש מלחמה על ים סוף, עכשיו הוא נראה בהר סיני כזקן מלא רחמים, כלומר למרות העובדה שהבורא משתנה, הכל אחד והכל ממנו. הנה, הקולות, הרעמים וצלילי השופר, מגיעים מכל כיוון,

ואם כך הדיבר הראשון הוא להיפתח אל הביג סקרין. לדעת ולהאמין שהכל קשור בהכל, הכל דיבור מהבורא, ושום דבר לא קורה במקרה. עכשיו המשוואה ברורה: להיות בבית עבדים משמעותו להיות כלוא בעולם הפרטים והמקרה שקרה במקרה, בלי שום קשר למהלך הגדול ולכוונת הבריאה, בא הדיבר הראשון ומבשר: לא עוד. יצאת לבית אדונים. לבית חרות. אולי אתה עדיין תקוע במפעל למטה, אבל אתה מקבל קשר ללשכה של המנהל.

6.

רש"י מביא מיד עוד פירוש שמשלים את התמונה ושואל: מדוע אנכי השם אלוהיך ולא "אלוהיכם"? ועונה שזה בשביל לתת למשה פתחון פה שכשישראל יחטאו בעגל, הוא יוכל לטעון: לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ? כלומר, מה יש לך לבוא אליהם בטענה. הרי אמרת לי – אני השם אלוהיך. בוא אלי בטענה. לא אליהם.

מה שאומר שכשאתה כבר בקשר, אז אתה גם מקבל אחריות על המעשים והבחירות שלך. ומי יכול לעמוד בסרגל המידה האלוהי? הרי אם אני מסתכל על האמת, רק מבושה ומרגשות אשמה אני מת על המקום. אז השם אומר: נבנה את הקשר בתהליך. קודם משה. אחר כך כל מי ומה בעם שיעלה לבחינת משה. כך גם בעבודה הפנימית. צריך ללכת סנטימטר אחרי סנטימטר. ולפעמים גם מילימטר זה טוב. כי זה לא מספיק לעשות טוב. צריך גם להרגיש עם זה טוב. להרגיש את המתיקות של טוב. רק אז זה באמת טוב.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר