בתקופה האחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר על מקרים שגורמים לנו לחוסר נוחות. נראה שזה קורה בכל מקום, אין כמעט דרג בכיר, ציבורי או פרטי, ממשלתי או אזרחי, שלא מתגלת בו פרשיה מפוקפקת אחרת. בבת אחת, אותו אדם שעד עתה היה אדם מכובד ומוערך, מאבד את עולמו ומוקע ברבים. אנחנו כועסים עליו, ובצדק. הוא אכזב אותנו. אך האם אין לו תקנה? חילי טרופר רוצה שנפסיק להתלהם, נביט אל התמונה הרחבה, ונתחיל לפתח התנהלות של חברה בוגרת.
"אני תמיד תוהה איך הכי נכון להסתכל על הסיפורים הללו", אומר חילי טרופר, "כי יש משהו מאד פשטני בצורה שבה זה מוצג, פתאום האנשים שהערכנו הופכים ל'אנשים נוראים, שצריך להרוג', אם לא פיזית, לפחות נפשית. כל הזכויות שהם צברו במשך שנים, נמחקות בבת אחת. אני חושב שטוב שנזכור את זכויותיהם של אנשים, את חזקת החפות, שאני לא יודע אם עוד ישנה, אבל אמורה להיות, ונחשוב מדי פעם עוד כמה צריך באמת להמשיך לחבוט בהם. אתה רואה אנשים שנופלים, ואם כבר הם נופלים- כולם חושבים – למה שלא נשליך עליהם עוד אבן? רק לוודא שהם לא יעזו לקום לעולם".
"ביהדות", מדגיש חילי, "תמיד אפשר לקום. גם ברגע הכי קשה. יש אינסוף סיפורים בתנ"ך על אנשים גדולים שנפלו וכשלו, הרי אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, גם אז, היהדות תמיד הקפידה לשמור על חריץ של אור, להראות שמכל מצב יש מקום לתקנה".
סלילת דרך שנית אל החברה, אינה חלה בכל מחיר, הוא מציין, "כמובן שחלק מהתקנה הזו היא לקיחת אחריות על המעשה, חרטה ווידוי, אבל אנשים שכן יודעים להודות בטעותם, האם אנחנו כחברה, לא יכולים לאפשר להם לקום? האם כל כך חשוב לנו שכל פעם שהם ירימו את הראש, הם יקבלו עוד מכת נבוט עליו? הרי מי מאיתנו לא טועה? מי מאיתנו לא נופל? אני חושב שהעובדה הזאת, שגם כשאני נופל, יש מישהו מאחורה, יש תרבות יהודית שמאפשרת לנו לקום מחדש, לשאת בתוצאות, ולתקן, יש בה כדי לתת ערך לאדם גם בשעות הפחות יפות שלו. חברה שמאמינה בכך, היא בעיני, חברה שכולנו היינו רוצים לחיות בה. אני תמיד תוהה אם אותו בנאדם שכל כך עסוק בלהמשיך לכתוש ולכתוש את ההוא שנפל, האם הוא לא נופל לפעמים? וכשהוא היה נופל, מה הוא היה רוצה שיקרה? הוא לא היה רוצה שיתנו לו תקווה? שמישהו יבוא ויאמר לו 'גם מהמקום הזה אתה מסוגל לקום'?"
"חברת מופת", מסיים חילי, "היא לא חברה שכולם בה מושלמים, הרי כולנו סדוקים, כולנו קצת מקומטים, לכולנו יש חריצים שהיינו רוצים להחביא, אבל זה חלק מאיתנו. חברת מופת הופכת לכזו, ברגע שלכולם בה יש קיום, גם לאנשים שסוחבים איתם סדקים וקמטים שלהם, ושהיא מאפשרת להם לשאת באחריות, לעשות תיקון אמיתי, ולסלול דרכם חזרה אל החברה"
