המילה "תפילה" מהווה שם כולל לתנועות נפש רבות. תנועת הנפש הבסיסית ביותר, איתה אנחנו פותחים מדי בוקר, כשאנו אומרים את המילים "מודה אני", היא הודאה. המילה תודה, אם אומרים אותה בכוונה, כוללת בתוכה את העובדה שאנחנו מבינים, שמלכתחילה, אולי לא מגיע לנו שום דבר, שכל מה שאנחנו מקבלים זו מתנה, מעין טובה שנעשית לנו. אדם שמסתובב בעולם כשהוא מלא ברגש של הכרת תודה, חי מתוך תחושה של ענווה והודאה על כל מה שקורה לו.

כמו בדברים אחרים, גם על הרגש הזה, הכוונה הזו, אפשר להתאמן. אל לנו לחלוף על מילות התודה או סתם לומר אותן במהירות, אלא עלינו לתת להן שהות, לבטא אותן לאט, לתת להן למלא את האיברים שלנו. כשהן נאמרות בתפילת העמידה, המילים הללו מלוות בדרך כלל בכריעה, סוג של קידה. העמדה הזו של הכיפוף אל מי שאני פונה ואומר לו תודה, משקפת באופן חיצוני את מהותה של תנועת הנפש הזו שממלאת אותנו.

הגמרא אומרת שלעתיד לבוא יתבטלו כל הקרבנות, חוץ מקרבן תודה. ר' נחמן נותן לזה פירוש קיומי, ומסביר שכשנגמרות כל המילים, המילים האחרונות שנשארות, אלו מילות תודה. ולכן, אם אדם אומר מודה אני, עם קימתו, ונותן לרגש הזה להציף אותו, והמילה הזו חוזרת אליו שוב ושוב במשך היום, הוא הופך להיות אדם מודה. יהודי הוא אדם מודה, אדם שנמצא בתודה תמידית.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר