לכוון את המיתר הפנימי

קשה לכוון את המיתר שבתוכנו, למצוא את הצליל המדויק, את היופי החבוי. זוהי עבודה סיזיפית, שלא נגמרת לעולם, רצופה בכשלונות, מייסרת. אבל בסוף, יש סיכוי שיצא מאיתנו בן אדם
לכוון את המיתר הפנימי

באחד השירים הכי נוגעים ללב שיש, מתאר המשורר משה אוחיון ביקור ראשון אצל המורה לגיטרה ואת ההתפעמות האדירה כשהמורה היה נוטל את הגיטרה של משה הילד ומפליא לנגן עליה. זה רגע עוצר נשימה, כשמישהו מנגן את היופי על הכלי שלך. הכלי הפשוט הזה הופך ברגע אחד למטה קסמים. דרכים כמוסות ואפשרויות שלא ידעת עליהן בכלל נמתחות לפתע עד לשמי השמיים.

אני זוכר בדיוק רגע כזה, כשמכוון הפסנתרים (העיוור? נדמה לי שכן) הגיע בפעם הראשונה לסדר את הפסנתר בסלון בית הורי. אני כבר הייתי חזק בתוך המוסיקה והנגינה, אהבתי את הפסנתר שלי, ואני אוהב אותו עד היום, אבל כשהאצבעות של המכוון ריחפו על הפסנתר, הפסנתר שלי, וניגנו עליו את סודות גן העדן, ידעתי בוודאות שיש לי כאן מפתח זהב.

לא סתם קוראים לדברים האלה שמכוונים בהם כלים: מפתחות.

מפתחות למפתחות

אבל יש כאן עוד משהו. אולי המשהו. שאם אתה (או את כמובן) רופא נבון, מטפל שיאצו, פסיכולוג  או סתם חבר טוב שבא לעזור, לתת עצה או לכוון, צריך תמיד לזכור "לנגן" על הכלי המיוחד של אותו אדם שבאים לעזור לו. אין דבר יותר יפה ואוהב להעניק לזולת מאשר לגלות בו יופי.

מנורה

ארבעה כלי שרת היו בתוך אהל מועד, הוא משכן נדבת הלב שהקימו בני ישראל במדבר: ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית, השולחן, מזבח הזהב ומנורת הזהב. לכל אחד מהשלושה הראשונים היה זר זהב, שכיתר והקיף אותו סביב והפך אותו לכלי קיבול לחכמה (כתר תורה), לשפע חומרי (כתר מלכות) או לקדושה (כתר כהונה).

המנורה היא כבר סיפור אחר. המילוי שלה, שמן ופתילות, הוא לגמרי פשוט ופרקטי. שימו שמן, הדליקו את הפתילה, והופה, יהי אור. אבל זה כיוון אחר של אור. כי המנורה, מנורת הזהב, היתה בנויה באופן שהפתילות של הקנים היו משוכות פנימה, אל עבר הקנה המרכזי, או בעצם אל עבר המנורה עצמה. אתה בעצם מדליק אור שמאיר על האור הפנימי.

ראה ועשה בתבניתם

פרשת השבוע, פרשת תרומה, מרמזת שמשה נתקשה במעשה המנורה והיה צריך להראות לו מנורה של אש, מנורה היולית שכזו, על מנת שהוא יבין איך ליצור אותה. במקום אחר מרומז, שגם זה לא הלך ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא אמר למשה שפשוט יזרוק חתיכת זהב לאש ויצאה המנורה.

אבל מדוע משה כל כך התקשה במעשה המנורה? זה נכון שמדובר באתגר ארכיטקטוני מסויים, לקחת חתיכת זהב, להכות בה בפטיש ובאיזמל ולהוציא ממנה תכשיט יפה ומדויק כמו המנורה, אבל משה קרע את ים סוף והוריד את המן, אלה דברים שקצת יותר קשים להבין איך עושים אותם.

או שאולי, אותה ההתקשות של אדם כל כך משוכלל כמו משה, באה להעיד שהמכשיר, או האיכות להביט פנימה, תלויים בדיוק וביופי שאין להם שיעור. הרי אנחנו מדברים על סוג חדש של מיתר, שהאדם מכוון על מנת להאיר על עצמו, להאיר את היופי שגלום בו, להכיר את עצמו האמיתי. המיתר הזה תלוי בכל מה שהוא האדם ובעולמו של האדם: בגנטיקה, בערכי הדם והנפש, במחשבות המסובבות, ברעשי הסביבה, באתיקה ובאסתטיקה, באקוסטיקה נפשית ופיזית, במדע ובאמונה ובזמן ובמקום. הכיוון של המיתר הזה, מיתר האור שפונה פנימה, הוא כל כולו עבודת האדם.

עבודה סיזיפית. רצופת כשלונות. צריך לדעת את זה.
אם משה נתקשה, מה יגיד יוסי?

שלשת השלבים של משה

רגע לפני שאני סוגר את הטור, עלתה בי מחשבה, שהדרך להאיר פנימה, ולהכיר את עצמי האמיתי, עוברת גם היא בשלושת השלבים של משה והמנורה. שהרי בהתחלה גם אני מכוון ומכוון ומדייק ומלטש. ואחרי שאני מתייאש, אני צריך שיראו לי "מנורה של אש", כלומר שמישהו, חבר, מטפל, מישהו מבחוץ, יבוא, יעזור וישקף אותי לעצמי.

ואחרי שגם זה לא משאיר בי אלא בלבול ומבוכה, אין לי כבר שום ברירה אלא "לקפוץ אל האש". לנסות פה ולהיחרך שם, ולהאמין שיצא מזה בן אדם.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *